– נמאס לי לשמוע את הסיפורים שלה על קרובי המשפחה שלה!
– היא השכנה שלנו, את יכולה להקשיב לה, לא? שואל בעלי.
– היא תמיד חוזרת על אותו הדבר.
נועה היא אישה סבלנית ורגועה, אבל כשזה נוגע לשכנה שלה מרים הסבלנות שלה פוקעת. גם בעלה לא מבין למה. בעבר, אפילו היו חברות טובות בין שתי המשפחות. מרים גדולה מנועה בחמש עשרה שנה. אחרי שההורים שלה נפטרו, מרים ושתי אחיותיה התחילו לחלוק את הדירה בירושלים. לכאורה, הכל היה אמור להתנהל על הצד הטוב, הרי סיכמו שמוכרים את הדירה וכל אחת מקבלת שליש מהכסף.
אבל, כמובן, קרה סכסוך.
נועה לא יודעת לפרטי פרטים, אבל שמעה מסבתא שלה שמרים ביקשה להישאר בדירה כי עברה משבר, והבטיחה שתחזיר לאחיותיה את החלק שלהן ברגע שהיא תוכל. האחיות הסכימו וויתרו רשמית על חלקן בירושה. מה קרה אחרי זה, נועה לא בטוחה. מה שכן, לדעתה מרים עוד לא החזירה להן הגורה.
מרים מגיעה תכופות אל נועה, יושבת אצלה במטבח ומתלוננת על המשפחה שלה: “הן שכחו אותי לחלוטין. אף אחת לא מתקשרת, לא שולחת הודעה, לא מתעניינת בכלום חוץ מהכסף.”
ברור, הרי את הבטחת להחזיר!
אבל לא, אצל מרים כולם רשעים, רק היא הצדיקה. “רציתי להתקשר אליהן,” היא ממשיכה, “אין לי מספיק שקלים בשביל להחזיק את הדירה, הן צריכות לעזור לי, זו לא רק הדירה שלי, את יודעת?”
“מה זאת אומרת? הן ויתרו על החלק שלהן…”
“אז מה אם הן ויתרו? זו גם הדירה שלהן הן גדלו כאן, זאת דירה של אבא שלהן. לא אכפת להן בכלל עכשיו?”
“אולי הן נעלבו כי הבטחת להן להשיב להן את הכסף, והבטחה זו הבטחה…”
“קודם כל, הן בחרו להסכים אף אחת לא הכריחה אותן. דבר שני, אמרתי שאחזיר כשיהיה לי, ולא היה לי. חבל למכור את הדירה רק כדי לשלם להן איפה אני אגור אז? איפה אני ואחי אשאר לגור? לאף אחת לא אכפת ממני, רק מהכסף…”
נועה מסתכלת על בעלה. הוא עומד שם, מסתכל עליה בפרצוף כזה מבין הכול, ולא ישאל שוב למה היא לא מתלהבת מהביקורים של מרים.
