די, נשבר לי לשמוע עוד פעם את הסיפורים שלה על המשפחה שלה!
היא השכנה שלנו, את לא יכולה פשוט להקשיב לה? שאל רועי, בעלי.
היא תמיד מספרת בדיוק את אותו הדבר.
נועה היא בחורה סבלנית ורגועה, אבל בכל מה שנוגע לשכנה שלה, תמר, זה משהו אחר לגמרי.
ורועי, הוא אף פעם לא הבין למה.
פעם הן אפילו היו חברות טובות, המשפחות היו מזמינות אחת את השנייה לארוחות שישי.
תמר גדולה מנועה בחמש-עשרה שנה.
כשנפטרו ההורים שלה, היא והאחיות שלה התחילו להתחלק בדירה המשפחתית בתל אביב.
לכאורה, הכול היה אמור להיות בסדר הן החלטו למכור את הדירה ולחלק את הכסף בין שלושתן.
אבל כמובן, זה אף פעם לא עובד חלק בארץ.
נועה לא יודעת בדיוק כל פרט, אבל סבתא שלה סיפרה לה שתמר ביקשה להישאר לגור בדירה כי היא הייתה במצב קשה, והבטיחה להחזיר לאחיות כשהמצב שלה יתייצב.
האחיות הסכימו, וחתמו שהן מוותרות על החלק שלהן בירושה.
מה קרה אחרי זה? נועה לא באמת יודעת.
אבל היא בטוחה שתמר לא באמת החזירה להן את מה שמגיע להן.
תמר כל הזמן הייתה מגיעה לנועה, מתיישבת בסלון, ופתאום מתחילה להתלונן על המשפחה שלה.
“הן שכחו ממני, לא מתקשרות, לא שואלות לשלומיהן רק רוצות את הכסף”, היא הייתה אומרת.
נו באמת, הרי הבטחת שתחזירי!
אבל לא, כולן לא בסדר, הן רעות, רק היא הצדיקה.
“ניסיתי אתמול להרים להן טלפון”, תמר המשיכה, “אבל אין לי מספיק כסף לתחזוק הבית, גם הן צריכות להשתתף, זה גם שלהן, לא?”
“אבל הן חתמו שזה שלך…”
“מה זה משנה? הבית של אבא שלהן, גם הן גדלו פה. זה לא אכפת להן?”
“אולי הן נעלבו שלא שילמת להן את החלק שלהן כמו שהבטחת?”
“קודם כול, אף אחת לא הכריחה אותן לעשות הסכם כזה.
ודבר שני, אני אמרתי שאחזיר כסף כשיהיה לי, ועדיין אין לי.
מה אני אמורה לעשות, למכור את הבית רק בשבילהן? ואיפה אגור אז?
ברור, אף אחד לא חושב עליי, רק על הכסף.”
נועה הסתכלה על רועי.
הוא ישב מולה עם הפרצוף הזה שלו, שכבר אומר שהבין הכול שהוא כבר לא ישאל יותר למה היא לא מתלהבת כששומעת שתמר עולה במעלית.
