אליעזר נולד כילד מאוחר למשפחתו הירושלמית. הוריו הרעיפו עליו אהבה ויצרו עבורו ילדות חמימה ושופעת. אך השבר הגדול לא איחר לבוא אמו נפטרה כשהיה בן עשרים, ובמהרה הלך לעולמו גם אביו. אליעזר, ששירת אז בצה”ל, לא הצליח להשתחרר כדי להגיע להלוויותיהם. הזיכרון של הוריו נצרב בליבו בגעגועים עזים.
כשסיים את השירות, חזר אליעזר לביתו, אך שם גילה שפני המולדת אינם כפי שהיו ביתו אוכלס על ידי משפחת דודתו, והוא לא חש בו עוד רצוי. הוא עזב בלי להביט לאחור, לבו מלא כאב. ניסה להתאכסן בבית חבר טוב בתל אביב, אך גם שם הרגיש שהוא אינו רצוי באמת. ללא שקל בכיס, נותר שוב חסר בית ותקווה, ובלית ברירה החליט לעשות טרמפ לחיפה, בתקווה למצוא שם עבודה חדשה.
באמצעות מכר רחוק, אליעזר הצליח להשתלב בצוות בנייה. הבטיחו לו שכר טוב, אוכל ומקום לינה. בתחילה, חרף העבודה המפרכת, אליעזר הרגיש שמחה מחודשת, עד שיום אחד ברחו המעסיקים מהאתר והפקירו את הפועלים בלא כלום. רוב חבריו הצליחו להימלט בעזרת קשרים, אך אליעזר נשאר לבד, ללא תעודות זהות, מנותק מהעולם.
שבועות ארוכים התמודד עם רעב קודר, נובר בפחים, ישן בתחנה המרכזית או בכניסות של בניינים. מראהו הידרדר ושללו ממנו כל אפשרות לחפש עבודה. ואז, ברגע של ייאוש מוחלט הופיעה בליבו קרן אור. דינה, אשה ירושלמית פשוטה שליבה רחב, החלה להביא לו אוכל חם, התעניינה בו בכנות, ושוחחה איתו באריכות בלשון חיבה.
באחד הימים חלה אליעזר בדלקת ריאות קשה. פונה לאיכילוב, שם טיפלו בו במסירות, גילחו את זקנו, הביאו לו בגדים נקיים ודאגו לו. ביקוריה של דינה העניקו לו תקווה; הוא חיכה לרגעים שתיכנס בדלת. כששוחרר לבסוף, דינה חיכתה לו מחוץ למיון, חבילה בידה היא הביאה לו נעליים חדשות ובגדים חמים וחיבקה אותו לחיקה. עיניו נצצו מהתרגשות לנוכח טוב ליבה, והוא צעד עימה לביתה, צעד חדש לחיים.
אחיה של דינה עזר לאליעזר להוציא תעודות זהות חדשות, והוא השתלב בעבודה מסודרת. ככל שחלפו הימים, הלבבות נמשכו זה אל זה, ובסופו של דבר נישאו. בחיק אהבתם, למרות כל הקשיים והסערות, מצאו תקווה חדשה ואור קבוע שני לבבות, שניצחו את האפלה יחד.
