בן של ידיד שלי היה בחור נהדר. למד היטב, סיים את לימודיו, יצא לעבוד, עמל קשה. עם הזמן הפך לבעל עסק מצליח, רכש בית בפרבר ירושלמי, דירה קטנה בלב תל אביב באמת, פלא היה הבחור הזה, לא אחר.
אך… כמו שבחיים תמיד יש אבל הוא נישא לבחורה. אך איזו בחורה… איומה, ממש ממשפחה מפורקת, כעוסה, קנאית ואכזרית. אינני אומרת זאת מפי עצמי, גם לא מאמו זה פשוט עובדות.
ראשית, גירשה את כל חברי ילדותו וצבא שלו. “לשם מה הם? באים רק לשתות, רק לוקחים ממך כסף אין לך שימוש בהם מנצלים אותך.” ואז, לאט-לאט, הרחיקה גם את משפחתו. המשפחה של הבן הייתה גדולה, מגובשת, חגיגות משותפות, שיחות טלפון יומיומיות משפחה לתפארת, כה חזקה.
היא בעצמה תמיד גלגלה עיניים כשקיבלה הזמנה מהקרובים, הייתה ממציאה סיפורים חשובים כשהוזמנו, ופתאום הייתה סובלת ממיגרנה חזקה בכל פעם שמישהו מהם ביקר.
בסופו של דבר, רק האם עוד מצאה אומץ לבוא מדי פעם, כי געגועיה לנכדתה גברו, והתגעגעה גם לבן שלה.
וכל ביקור הפך לריב.
אך לא ריב של צעקות, אלא בשקט, בטון עוקצני, “אמרתי לך כבר חמש מאות פעמים אבל כנראה שזה לא עוזר אל תביאי מתנות זולות. אצלנו הולכים רק על דברים איכותיים, ואת מביאה כל מיני שטויות.”
הבן שלה עמד לצדה, מהנהן: “אמא, בשם שמיים…”
אתמול פגשתי אותה עם עוד חברה משותפת. החברה שלנו בכתה, הראתה לי ידיים רועדות את ההודעה שקיבלה הכלה כתבה לה שהם החליטו, היא והבן, שכדאי שלא תבוא יותר.
בוכה סיפרה שהבן התקשר ואמר: “אמא, את פוגעת באשתי. כשאת באה, היא כל כך נעלבת, שלושה ימים לוקח לה להתאושש.”
לא זו הנקודה, כמובן. ישבנו והצטערנו עליה, איזו מסכנה, איזה גורל, כלה שכזאת.
ופתאום, אותה חברה שלנו אמרה: “למה את מאשימה אותה? את גידלת בן כזה אכזרי וללא רגש.”
כמעט כעסתי עליה מה את מבינה. מה כבר יכל לעשות, הוא עשה הכל בשביל המשפחה. למען שלום בית, בשביל כל העולם. היית רואה אותו בכיתה ו’, איך הכין בברכה ליום האישה לאמא, ציור של לב ופרח, שצייר בעצמו… ואם לא הייתה האישה הזו…
החברה רק משכה בכתפיה: “אם הגבר לא רע, אף אשה לא יכולה להכריח אותו לנהוג כך.” ויצאה.
ופתאום הרגשתי כאילו הוסר לי כיסוי מהעיניים.
כל חיי חונכתי על התיאוריה גבר טוב שנפל בידיה של אשה רעה.
והנה, האמת הפשוטה.
אדם נשאר כפי שהוא ואם הוא פועל ברשעות, זו בחירתו. גם אשה רעה לא יכולה להפוך אדם הוגן לרשע.
