תמיד הייתי בטוחה שהוא ילד הזהב הסנוב של הכיתה. אורי קיבל כל מה שיכולתי רק לחלום עליו: דירה משלו בתל אביב, רכב חדש, בגדים מהמעצבים הכי נחשבים.
אני תמיד הייתי העכברונת האפורה. הסתרתי שפשוטי ההורים שלי שותים ושעבדתי מאז גיל ארבע עשרה. בגיל הזה למדתי לתפור, אז תיקנתי ותפרתי בגדים לחברות שלי.
בתחילת השנה הראשונה באוניברסיטת תל אביב, החברים לשנה החליטו לערוך מסיבה. מה שהכי הפתיע אותי היה שהזמינו גם אותי. כל כך רציתי להראות לכולם שאני שווה משהו.
לא היה לי כסף לשמלה, אז תפרתי לעצמי אחת. השכנה שלי מהקומה מתחת סידרה לי את השיער. כשהגעתי למסיבה, אף אחד אפילו לא זיהה אותי. אורי שם לב אליי והשגיח עליי כל הערב. ניסיתי לחמוק בלי שישימו לב, אבל הוא תפס אותי רגע לפני היציאה והציע להסיע אותי הביתה.
נתתי לו את הכתובת של הדירה השכנה, כי התביישתי לחשוף איפה אני באמת גרה. מאותו הערב התחלנו להיפגש, ועם הזמן התאהבנו. פתאום הוא כבר לא נראה לי מתנשא, הוא תמיד התייחס אליי כשווה לו, אף פעם לא זלזל בי.
הכול היה מושלם עד שהחברים גילו שאני עובדת בקפה ברחוב דיזנגוף, ומאז לא הפסיקו לצחוק עליי מאחורי הגב. התביישתי כל כך, הרגשתי שאני שוקעת. לא נשארה לי ברירה, ברחתי והגשתי בקשה לעבור פקולטה אצל המזכירות.
חשבתי שאחרי שנה הם כבר ישכחו ממני ואולי אפילו אוכל לעבור לאוניברסיטה אחרת. עכשיו אני מבינה עד כמה זה היה טיפשי, אבל בזמנו זה היה הנס היחיד שיכולתי לחשוב עליו. החלפתי מספר טלפון, וזה למעשה סיים את הקשר שלי עם אורי. אחרי חודשיים גיליתי שאני בהריון.
לא היה לי עם מי לחלוק את הבשורה. עבדתי כל היום, ובלילה בכיתי לתוך הכרית. ההורים שלי היו בשוק ומדי פעם ביקשו ממני כסף בשביל עוד בקבוק. הסנדקית שלי שמה לב מה קורה, ואספה אותי אליה הביתה ברמת גן.
כשסיפרתי לה את הסיפור שלי הרגשתי לרגע הקלה. היא זו שליוותה אותי ללידה בבית החולים איכילוב, והייתה הראשונה ששיתפתי אותה שנולד לי בן. התינוק שלי היה בלונדיני עם עיניים כחולות, כמו מלאך קטן. לא הפסקתי להסתכל עליו.
ופתאום, קיבלתי הודעת וואטסאפ מאורי הוא כתב שהוא אוהב אותנו ורוצה שנהיה ביחד. למחרת שוחררתי מהבית חולים וחששתי כל כך להסתכל לו בעיניים. אני עדיין זוכרת איך עמדתי בכניסה, מחזיקה את הבן שלי חזק, ורועדת מפחד מהמפגש.
כמה טיפשה הייתי שחתכתי כמעט שנה שלמה של אושר מהחיים שלי. איך בכלל חשבתי שאוכל לוותר עליו לתמיד? רק כשראיתי את אורי מסתכל על הבן שלנו באהבה ורוך, ואת הדרך שבה הוא מחבק אותו, באמת הבנתי איזה נס פספסתי והסכמתי סוף סוף לאהבה שלנו.
