המצב הזה די אופייני. התחתנתי בגיל עשרים וחמש. שנה אחר כך נולדה בתי. הכל היה בסדר בינינו. רק אחרי תקופה, בעלי התחיל לקרוא לי עצלנית. לטענתו, ישבתי בחופשת לידה, לא עשיתי משהו משמעותי, ובהמשך השכר שלי היה נמוך, גם אם הרווחתי קצת פחות ממנו.
תמיד אומרים שאחרי החתונה רואים רק את ההשפעה של החמות על הבן שלה. הייתי צריכה לחשוד מההתחלה שמשהו לא בסדר, אבל הייתי תמימה.
בעלי אהב להזכיר שוב ושוב את אמא שלו, שהייתה מודל עבורו עבדה בגינה, ניהלה חשבונות, גידלה שני ילדים והיא, לדעתו, ידעה בדיוק איך להתמודד עם הכל. ומה איתי? נדרש ממני לעבוד במשמרות ומשרה מלאה.
ניסיתי בכל כוחי להיות כמו חמותי. עזרתי לה בבית, בגינה, ניקיתי. וכשהבת שלי התחילה בית ספר, ישבתי איתה על שיעורי הבית. אבל הדאגות רק הלכו והצטברו. בעבודה דרשו ממני המון ולא שילמו כמעט. עשיתי שעות נוספות, נאלצתי פשוט לשאת ולהבליג. עדיין הייתי תלויה בבעלי. הוא גיחך עליי ואני העמדתי פנים שאני לא שומעת. לא רציתי להיות גרושה או למנוע מבתי אבא.
אבל ידוע שכשאתה מרשה למישהו יותר מדי הוא שוכח גבולות. ניסיתי להסביר לבעלי שבקושי יש לי כוח אחרי העבודה ולא אוכל לצאת ישר לעבודה נוספת. הוא ענה לי שאם ככה, הוא יפריש מהמשכורת שלו רק כמו שאני מכניסה ואת השאר יחסוך לעצמו כי זה צודק. הזוגיות שלנו הייתה על סף קריסה ואז… נשברה.
הבנתי שככה אי אפשר להמשיך. נמאס לי מההערות שלו, המוסר שלו וההשוואות האין-סופיות לאמא שלו. הטעות האחרונה הייתה כשאמר שאם לא אמצא עבודה אמיתית, ילך לאמא שלו. נאחזתי במחשבה הזאת, אבל לקח לי שלוש שנים להעיף אותו חזרה לאמא שלו. מצאתי עבודה חדשה, דרך חברה עבודה טוב משלמת. אין לי חשק לדבר על מה שעבר עליי בתקופה ההיא. התגרשתי! התחלנו לחלק נכסים, עשינו החלפת דירות, התווכחנו.
והיום אני חיה בשקט. עם בתי רגועה ומאושרת בלי בעל.
יש לי דירה משלי, עבודה שאני אוהב. אולי זה לא חלום גדול, אבל זה נותן לי כל מה שאני צריך. רק המשפחה לא מפסיקה לנסות לשדך אותי. יש כאלה שחושבים שאני מסכן כי אני גרוש. חושבים שרק גבר נוסף יכול לשמח אותי. ואני מה לי ולזה? כבר היה לי בעל… כנראה שכדאי לי לתלות שלט: צעירה, יפה, לא מעוניינת בהיכרויות. מאושר עם בתי. לא רוצה לסכן את האושר הזה בנישואים נוספים. בעלי לשעבר? שימשיך להיות מאושר עם אמא שלו.
