אני בן 25 וחי עם סבתא שלי כבר חודשיים.
הדודה שלי הבת היחידה שנותרה לה נפטרה פתאום לפני כחודשיים. עד אז סבתא גרה איתה. הן חלקו דירה, שגרה, שקטים משותפים. הייתי מבקר אותן הרבה, אבל לכל אחת מאיתנו היה את החיים שלה. ברגע שסבתא איבדה את הדודה, הכול השתנה.
הכאב של אובדן אינו זר לי. אמא שלי נפטרה כשהייתי בן 19. מאז התרגלתי לחיות עם החסר כאילו זה חלק מהיומיום שלי. את אבא שלי לא הכרתי מעולם. אין סיפור מסתורי, אין סודות נסתרים פשוט לא היה חלק מהחיים שלי. כשלפתע הדודה הלכה, פתאום היה לי ברור: נשארנו רק אני וסבתא.
הימים הראשונים אחרי הלוויה היו מוזרים. סבתא לא בכתה כל הזמן, אבל הכאב היה ניכר בפרטים הקטנים הייתה קמה לאט, שוכחת לכבות את האור, מתיישבת ובהתה באוויר. אמרתי לעצמי שאשאר “לכמה ימים”. הימים הפכו לשבועות. ויום אחד, כשסידרתי את הבגדים שלי בארון שלה, הבנתי שכבר לא מתכוון לעזוב.
מאז הדעות לא איחרו לבוא. תמיד יהיו כאלה עם מה להגיד.
יש שאומרים שעשיתי את הדבר הנכון איך אפשר להשאיר אישה מבוגרת, שזה עתה איבדה את בתה, לבד? אחרים טוענים שאני מפספס את החיים, שבגילי צריך לטייל, לצאת, להיות בזוגיות, “לחיות את החיים”. שואלים אותי אם לא קשה לי, אם אני לא מרגיש תקוע, אם אני לא חושש להישאר בסוף לבד.
האמת היא, שאני לא רואה את המציאות כך.
אני עובד, חוסך, דואג לבית, לוקח את סבתא לרופאים, מבשלים יחד, בערב אנחנו יושבים ורואים “ארץ נהדרת” או תוכניות בישול. אני לא מרגיש שמוותר על משהו אני בוחר בזה. כרגע אין לי זוגיות, לא חושב על ילדים או רילוקיישן. אני חושב על יציבות, על נוכחות, על כך שאני לא חוזר על ההיסטוריה של נטישה שאני מכיר טוב מדי.
סבתא היא כל המשפחה הקרובה שנשארה לי. אין לי אמא, אין לי דודה, אין אבא. אני לא רוצה שהיא תעבור את השנים האחרונות בתחושה שהיא נטל, או שהיא מפריעה. שלא תאכל לבד כל יום, שלא תרדם בידיעה שאין אף אחד לצידה.
אולי בעתיד החיים שלי יקבלו כיוון אחר. אולי אטייל, אתאהב, אעזוב. אבל היום, זה המקום שלי. לא מתוך חובה, לא מתוך רגשות אשם מתוך אהבה אליה ומתוך אהבה עצמית לצידי.
הדבר שלמדתי מכל זה הוא שאהבה אמתית מתבטאת דווקא במעשים הקטנים, ביום יום, ובנכונות פשוט להיות שם אחד בשביל השנייה.
ומה אתם הייתם עושים?
