בשעה שעליתי לאוטובוס בדרך לאוניברסיטת תל אביב, ראיתי גבר מבוגר בסביבות החמישים שנאבק להיאחז במעקה. בהתחלה חשבתי שהוא אולי שתה קצת יותר מדי בערב, אבל כשבחנתי אותו טוב יותר, הבנתי שמשהו ממש לא תקין. במקרה, ירדנו שנינו באותה תחנה, וזה גרם לי להסתקרן ולעקוב אחריו. שמתי לב שהוא הולך כאילו לא היה לו זמן להתאמן על רגליו, ודאגתי גרמה לי להתקרב אליו.
“סליחה אדוני, אתה מרגיש בסדר?” שאלתי. מבטו פגש את שלי מלא בלבול וכאב, ברור שלא קל לו. ברגעים האלה ניסיתי לחשוב מה לעשות. ואז, פתאום, נפל לרצפה בלי שום תגובה. העוברים והשבים המשיכו בדרכם כאילו ראו חתול ברחוב וחשבו שזה יסתדר לבד.
הפעלתי תגובה מהירה והתקשרתי ל-101. תוך כמה דקות הגיעו אנשי מד”א, והצוות הרפואי הודה לי על הקריאה בזמן, ציין שאם לא הייתי מתערב, הסיפור היה עלול להיגמר בצורה גרועה הרבה יותר. אחרי שסיימתי את חלקי בדרמה, חזרתי ללמודים באוניברסיטה. בבית גרתי רק עם אמא שלי, כי אבא מעולם לא הכרתי. אמא עבדה בניקיון, ואנחנו ניקינו שלג (שהיה בעיקר קצף, כי תל אביב בחורף…) בשביל קצת ש”ח נוספים.
בעודי בתפקיד השינוע-שלג, עצרה לפנינו מכונית יוקרתית ומרשימה. אשה מדהימה ירדה ממנה בפנים מחויכות, צעדה ישר אלינו ואמרה: “הרופא נתן לי את הטלפון שלך. הצלת את אבא שלי. הוא אמר שאם לא היית מתקשר מיד למגן דוד אדום, היה יכול להיות לא נעים בכלל.” היא משכה מעטפה עם שטרות של שקל, מסרה אותה והתרחקה כאילו רצתה שנרגיש שמחה רגעית של זכייה בפיס. הפינוקים הללו איפשרו לאמא שלי לנשום קצת יותר בקלות מבחינת כספים, והאירוע נחרט לי בזיכרון.
לאחר שסיימתי תיכון, הלכתי לשירות קרבי בצה”ל. “אתה האור שלי בחיים,” אמרה אמא, “הפכת לגבר אמיתי!” באותם ימים פגשתי את אלומה לא סתם שם, שמה כמו השמש מטבריה והיא נראתה לי כמו הבחירה הלוגית לשאר ימי חיי. לפני שהתקדמנו, הצגתי אותה בפני אמא שלי. בתוך חמש דקות אמא שלי נדלקה על אלומה; לא פלא, עם תבונה, יופי ויחס נהדר שגדלו עם משפחה חמה וישראלית.
ואז הגיע הרגע לפגוש את ההורים של אלומה. כשאמה ראתה אותי, נראתה נדהמת. אחרי רגע, חייכה אליי בחיבוק אמיתי וקצת הוסיפה צבע ללחיים שלי מרוב בושה. “אלומה, זוכרת את הסיפור שסיפרתי לך על הבחור שהציל את החיים לסבא שלך? באותו יום הוא היה בדרך לעבודה, הרכב התקלקל לו, הוא החליט לקחת אוטובוס, ואז התחילו כאבים בחזה. הוא התמוטט, אבל אותו בחור אמיץ נשאר איתו, התקשר מיד למד”א ולא עזב את סבא שלך עד שהכל הסתדר,” סיפרה אמא של אלומה, עם חיוך של מי ששיחקה אותה בליגה הרוסית. הרגע הזה שינה מסלול לכולנו, כי הפגישה הזאת קירבה בין עולמות אחרי כל כך הרבה שנים והייתה לנו סיבה לחגוג גם את החיים וגם את המקריות.
