…נשמע הצלצול…בדירה, בלי לומר שלום ועם דחיפה לבן מהדרך, פרצה חמתי.
“נו, בואי ספרי, כלתי היקרה, אילו סודות יש לך מבעלי?”
“אמא?… מה קרה, אמא?”
כשהגעתי הביתה, שקט השתרר בדירה. אשתי, אלישבע, כבר מהבוקר הזהירה אותי שתגיע מאוחר ההנהלה החליטה על ביקורת דחופה.
נכנסתי למטבח, פתחתי את המקרר שום ארוחת ערב. נאנחתי, הרתחתי מים, הכנתי שני סנדוויצ’ים והתיישבתי מול הטלוויזיה.
דפדפתי בין הערוצים עד שמצאתי ערוץ ספורט. אבל לא יצא לי לשבת בשלווה מצלצל הפעמון, ועל הסף ניצבת אימי, חנה. היא התפרצה הביתה בלי לומר שלום, דוחפת אותי הצידה.
“אמיר, תקשיב! שמעתי מגילה…”
“מה עכשיו, אמא?” שאלתי.
“אשתך, אלישבע, יש לה דירה נוספת. היא משכירה אותה ומשתמשת בכסף על עצמה!”
“אמא, מה את מקשיבה לגילה הזאת? היא אוספת רכילויות בכל תל אביב ואת יושבת מולה בפה פתוח.”
“אני יודעת שלפעמים גילה מגזימה, אבל זה בטוח נכון! הדירה שאלישבע משכירה האחיינית של השכנה שלה גרה שם עכשיו.”
“היא ובעלה משלמים לאלישבע ארבעת אלפים שקל לחודש. הדירה הזאת מושכרת כבר יותר משנתיים, אלה לא הדיירים הראשונים.”
“זה לא יאמן,” המהמתי, “ולמה היא לא סיפרה לי?”
“כשתחזור אלישבע מהעבודה תשאל אותה. ברור למה היא חוסכת כסף לעצמה כדי לעזוב אותך! ועוד תעקוץ אותך,” פסקה חנה.
אלישבע הגיעה אחרי שעה וחצי. אמא נשארה רצתה לראות איך תצא מכל זה. כדי להעביר זמן, בישלה לי ארוחת ערב.
כשאלישבע נכנסה, שתיים הסתכלו עליה בעיניים מחופרות.
התחילה חנה:
“נו ספרי, כלתי היקרה אילו סודות יש לך מבעלך?”
“לא נראה לי שיש…” השיבה אלישבע.
“באמת? ומה עם הדירה ברחוב ויצמן 12?”
“מה הקשר לסודות?” התפלאה אלישבע.
“שאת משכירה את הדירה ואספת כסף בלי לספר,” טענה חנה.
“באמת, אלישבע,” אמרתי, “מאיפה הדירה הזאת? למה לא סיפרת לי בכלל? לאן כל הכסף הולך בעצם?”
“זאת דירה של אסתר דודה של אמא שלי. סוג של דודה-רבתא, למרות שאני מסתבכת עם היחסים במשפחה.”
“אסתר נפטרה לפני כמעט שלוש שנים. סיפרתי לך, אמיר. אמרת שסוף סוף אני לא אסע אליה כל שבוע.”
“כשהייתי צריכה עזרה בארגון הלוויה אמרת ש’אין לי זמן, אני עמוס בעבודה’.”
“למה היא הורישה לך את הדירה?” שאלה חנה.
“אולי כי רק אני ביקרתי אותה,” ענתה אלישבע.
“למה לא סיפרת לאמיר?” חקרה חנה.
“ומה הקשר שלו לרכוש שלי?”
“איך מה הקשר? הוא בעלך!”
“הוא בעלי. זה לא אומר שהירושה שלו.”
“מה, את בכוונה שותקת? הכסף הזה היה אמור להיכנס לבית! במקום זה בזבזת אותו על עצמך!”
“בזבזתי, כי מותר לי! ירושה היא רכוש פרטי, לא משפחתי. כל שקל שאני מקבלת מזה הוא שלי בלבד. ולא חייבת דין וחשבון לאף אחד,” אמרה אלישבע.
“תראי, בשנה שעברה תיקנתי את הרכב שלי בכסף שלי, שתי בונוסים שמתי עליו וכל הזמן היה לך כסף מוסתר?” התערבתי.
“אמיר, זה הרכב שלך. נוסע בו אתה. כשאני מבקשת הסעה, אתה או עסוק או שולח אותי למונית.”
“בשנה שעברה הסעת אותי שלוש פעמים: פעם לשוק, פעם מהעבודה כי שכחת מפתחות ופעם למרפאה כשנקעתי רגל.”
“אז למה שאשקיע בדבר שאני לא נהנית ממנו?”
“וכמה כבר השגת?” התערבה חנה. “בטח הון קטן.”
“משהו יש, אבל לא הון. אמיר, יש לך שתי בנות באוניברסיטה מתי עזרת להן לאחרונה?” שאלה אלישבע.
“הן עובדות בעצמן,” עניתי.
“הן לומדות וקצת עובדות! לא יוכלו להתפרנס בעצמן אם ילמדו כמו שצריך.”
“טוב, אז למה לא סיפרת אז כשרק קיבלת את הדירה?” שאלתי.
“לא רציתי את החקירה הזו כבר אז. ויש עוד סיבה הדוגמה מול העיניים: איך את, אמא, ניפצת לאשתו של דוד עם הדירה שלה.”
“אני? מה פירוש?”
“איך אפשר אחרת להסביר? שנה שלם חפרת לאוסנת למכור את הדירה ולהשקיע בכם בווילה בפרדס חנה. “למה לדירת ארבעה חדרים? בואי נמכור, נקנה בית נופש, יהיה לכולנו טוב בקיץ!”
“מכרתם ורשמתם על שמכם, אמא. אוסנת כבר לא יכולה להזמין חברים לשבת או לבוא מתי שהיא רוצה אבל לעבוד בערוגות שלך היא יכולה. תודה, אני שומרת על רכושי בעצמי.”
“את חסרת בושה, אלישבע!” התפרצה חנה. “רק על עצמך חושבת!”
“למדתי ממך, חנה,” ענתה אלישבע.
“אמיר, שמעת? אשתך מתחצפת אלי!”
“לדעתי אני פשוט כנה. ברגע ששמעתי שגילה סיפרה לך מיד הערכת מה תקבלי מזה. אז למה באת לטובת המשפחה?”
“כדי שתדע!”
“יופי עכשיו אתה יודע. ומה הלאה?”
“שכל הכסף יכנס למשפחה, לא תחתכי מסביב.”
“סליחה, אני משקיעה במשפחה שלי. אבל לא בשיפוץ הרכב שלך ולא בגינה אצלכם בווילה!”
“יכולנו להחליט יחד מה לעשות עם זה,” ניסתה חנה.
“את באמת חושבת שבגיל ארבעים ושש אני לא יודעת מה טוב עבורי?”
“צריך לחשוב גם על אחרים!” זעקה חנה.
“על מי, עליך? זו בדיוק הסיבה שלא טרחתי לעדכן אף אחד על הירושה. אני דואגת לעצמי ולבנות שלי!”
“ומה עם אבא שלך?”
“אני, בעלי והילדים זו המשפחה! היתר קרובים!”
כך חנה לא הצליחה להוציא כלום מהכלתי. זה לא הפריע לה לנסות שוב ושוב לקבל “את חלקה הצודק”, כהגדרתה.
אבל כל התחבולות של חנה לא עבדו על אלישבע. נפלה על מישהי שלא מתבלבלת. כמו שאומרים היא יושבת איפה שנוח לה, ולא זזה משם…
