יומן, יום חמישי:
אני זוכר את היום הזה בים, בחופשה עם חברי הקרוב דניאל. ישבנו בבית קפה קייצי ליד החוף בעקבּה, משקיפים על הדוכנים. דוכן גלידה צבעוני עמד לא רחוק מהכניסה לאזור הישיבה, ואנשים התקבצו סביבו בהמולה. שתינו לימונדה קרה, והרגע היה מושלם עד ששמתי לב לשערה: קבוצת אנשים התאספה בסערה, ואז קלטתי מבעד להמון שאדם שוכב על החול נערה, מחוסרת הכרה.
אישה בכתונת כחולה כרעה לידה, בוכה ומנסה לעזור, ותוך שניות חברי דניאל התעשת במהירות, שתה קפה שחור, ובלי להסס ניגש אליה. הוא תפס בקבוק מים מהשולחן שלנו, שפך אותו ברכות על פניה, בדק דופק, הביט בי בהחלטיות, והורה לי להתקשר למדא. לא הייתי בטוחה בעצמי אולי הייתי משותקת כמו רוב האנשים שצפו וחיכו אבל דניאל לא איבד עשתונות. הוא החל לבצע עיסוי לב מלא תקווה.
כעבור מספר דקות, צוות רפואי הגיע במהירות ולקח את הנערה לטיפול נוסף. לפני שנסעו, הם הודו לדניאל במילים פשוטות אך חמות. דניאל הציל את חייה.
הדבר שהדהים אותי ביותר היה לאו דווקא האומץ של דניאל, אלא העובדה שרוב האנשים פשוט עמדו וצפו. חלקם צילמו בסמארטפונים, אחרים פשוט התבוננו בגופה כאילו מופע. אולי גם אני הייתי שותקת בסיטואציה כזו, אבל התמזל מזלה שהייתה שם לידנו.
למחרת בבוקר, ישבנו שוב בבית הקפה לארוחת בוקר עם שקשוקה ולחם חם. פתאום, שלוש מכוניות יוקרה עצרו בכניסה, מבהיקות בשלל צבעים. דניאל אמר, וואי, אני חולם על מכונית כזו. שישה גברים בעלי מראה מזרח-אירופי ירדו מהמכוניות, צעדו לעבר שולחננו, נשימתם כבדה.
אחד מהם שאל בעברית רהוטה: מי מכם הציל את אחותנו אתמול? הצבעתי על דניאל, והרגשתי שנדמה להם יחס של שלום, על אף חיוכם הרציני.
הגברים ניגשו והודו לדניאל, והניחו בידיו את המפתחות לאחת המכוניות היוקרתיות. התברר שהם אחים של הנערה רוני שלא יכלו לוותר על תודה אמיתית, כי דניאל הציל את אחותם היחידה.
דניאל לא התאושש מההתרגשות זמן רב. הוא חסך שלוש שנים כדי לקנות רכב, ולא הצליח. עכשיו, בזכות רגע של תושייה לבבית, קיבל מכונית שהוא תמיד חלם עליה.
אני מרגישה שלמדתי הרבה על אנשים באותו יום. אולי באמת יש רגעים שצריך לקום ולעזור, גם כשכולם עומדים מנגד ולפעמים, זה משנה את הגורל כולו.
