תמיד ראיתי את עצמי כאדם טוב, ואף פעם לא הייתי קמצנית. אם יש משהו שיכולתי לתת בקלות למי שצריך, פשוט נתתי לפעמים צריך לחלוק עם האחר, כמו שכתוב בתנ”ך.
אז יום אחד החלטתי לתת מעיל שעמד לי בארון, בלי לבקש עליו שקל אחד. אולי מישהי באמת צריכה אותו בחורף, ולי הוא רק תופס מקום. בקושי לבשתי אותו כמה פעמים, והוא נקנה במחיר הוגן.
חשבתי שאפרסם בפייסבוק בקבוצת יד שנייה מקומית. לא חלפה שעה וקיבלתי הודעה מאישה שמעוניינת קבענו להיפגש בתשע בערב.
בשעה חצות נשמע צלצול בדלת. “מי שם?” שאלתי בזהירות. “סיכמנו שתתני לי את המעיל. קבענו לתשע, עכשיו כבר חצות. לא נראה לך שאנשים ישנים בשעה כזו? בואי נעשה את זה מחר,” זרקתי לה.
“לא, לא מחר. אני רוצה עכשיו!” ענתה בתקיפות.
האמת? התחשק לי לצעוק עליה, כמה חוצפה. אבל בסוף פשוט החלטתי לתת לה את המעיל. עמדתי בכניסה, והיא ביקשה: “אני לא אמדוד ברחוב, רוצה לבדוק אם הוא מתאים לי.”
חשבתי לעצמי, מה יש למדוד? אני נותנת לה את זה בחינם. “מה את רוצה, למדוד את זה בחדר מדרגות? הילדים שלי ישנים בדירה…”
“אז מה, נעלה במעלית,” ענתה לי ביובש.
בלי לומר תודה, היא חטפה את המעיל ויצאה. נשארתי לעמוד שם, קצת מזועזעת. החזרתי לה את המעיל שלי, נכון אבל כזו חוצפה לא ראיתי מימיי. החלטתי, ביני לביני, שמעכשיו לא אתן יותר כלום. כנראה אנשים פשוט לא מעריכים וחבל.
