ברגע זה, כבר יש לי שני בנים. הם מלאי מרץ, שובבים, לפעמים שוברים כל דבר שעומד בדרכם, אבל הם טובי לב. לעיתים הם מתנגשים, בוכים ואז מתחבקים כאילו לא קרה דבר. אנשים מסביב שמים לב בעיקר להתנהגות הפרועה שלהם, נותנים לי שלל עצות על איך נכון לגדל בנים. אבל אני מאמינה שדווקא בגיל כזה, בנים צריכים חופש כדי שיוכלו להביע את עצמם באמת בעתיד. יש גם כאלה שאומרים שליאב שלי ילד נעים ושקט, אבל אדם הוא ילד פזיז ויותר מדי אנרגטי, והוא עוד יהפוך יום אחד למכשול עבור אחיו כשהם יהיו בוגרים.
אני פשוט מחייכת כשאני שומעת הערות כאלה. אולי יש בזה משהו, אבל האמת היא שהם אוהבים אחד את השני, משלימים זה את זה וממש לא יכולים בלעדי השני. שניהם ביקשו שאקנה להם כלב, אבל אני פוחדת מכלבים. אם כבר אביא להם חיית מחמד, זו תהיה כנראה צב חיה רגועה, איטית, ויודעת להגן על עצמה כשצריך. לפני שנים, אני ובעלי לא דמיינו עד כמה החיים שלנו ישתנו עם לידתו של הבן השני שלנו, אדם. כשהתבשרנו שהוא נולד עם מחלה, לרגע אחד הכל הפך לאפור ועצוב. לא היה שום רמז לכך ההריון התנהל תקין, כל הבדיקות היו טובות.
אחרי האולטרסאונד ההוא, לרגע עלתה בי מחשבה על הפסקת הריון, אך המחשבה הזו חלפה מהר, והחלטתי שאמשיך. אף אחד פרט לבעלי לא תמך בהחלטתי, אפילו ההורים שלי לא. גם בעלי לא ידע מה נכון. למרות ההערות הפוגעניות, הדמעות והבדידות, נשמתי עמוק ואמרתי: ילדים הם פרחים של החיים. לשמחתי, בעלי אסף את כל כוחותיו ואמר: היא תלד וזהו! בהמשך, גם שאר המשפחה למדה לקבל את הבחירה שלי. כשלבסוף ילדתי את אדם, נדהמנו כמה מהר הוא למד הכל. ליאב, אחיו הגדול, היה מביא לו חפצים ואדם היה מעניק לכל דבר שם משלו. אז הבנתי שיש תקווה, והיום אני רואה שצדקתי.
החיים לימדו אותי שלפעמים דווקא ברגעים הכי קשים, צומחת חמלה חדשה ואהבה עמוקה ושכל ילד מביא איתו לעולם שלו אור מיוחד שאין לו תחליף.
