בת אחת לשתיים
בין אורלי לקוסטה אהבה ניצתה ברגע, מהמפגש הראשון. הם נפגשו כבר חודש, ולפתע, באחד מהמפגשים, קוסטה העז ואמר:
אורלי, תהיי אשתי, והיא הופתעה.
איך אשתי? אנחנו רק חודש יחד
אז מה? חודש הספיק לי להבין שאת הגורל שלי. חוץ ממך אני לא צריך אף אחת, אין לי עניין באחרות.
נו באמת, קוסטה, אני בעצם מסכימה, היא צחקה בלחש וליוותה אל חזהו.
בת, אולי קצת מיהרת? שאלה אמה, מירה, בגישתה הישירה, את לא בהיריון חס ושלום?
אמא, על מה את מדברת? לא, פשוט קוסטה אומר שהוא לא יכול לחיות בלעדיי, וגם אני כזאת אהבה יש לנו, אמא.
לאחר זמן קצר, כל אלה שהופתעו מהנישואים הזריזים, הבינו שאורלי וקוסטה נועדו זה לזו. החיים ביניהם היו טובים, היה ברור לכולם כמה קוסטה מתייחס לאורלי ברוך, וכמה היא מחבקת ודואגת לו.
אהבתם אמיתית וכנה, אך דבר אחד העיב על האושר. הם רצו מאוד ילדים, אך אורלי לא הצליחה להיכנס להריון.
קוסטה, אולי כדאי שנבדוק אם יש משהו רפואי שמונע ממני להיכנס להריון, הציעה.
אני מסכים, אמר מייד.
הרבה תקוות, רופאים, נסיעות וברכות. הכול לשווא אורלי לא הצליחה.
אורלי, אולי נלך לבית ילדים ונאמץ ילד, נגדל אותו כשלנו, הציע קוסטה בשקט.
אני מסכימה, השיבה מיד, חלמה על כך זמן רב, אך חששה שיתנגד. גם אני חשבתי
אם כך, נצא לדרך. אני מכיר בית ילדים בכפר, עובר שם בדרכי מהעבודה.
כשבאו לבית הילדים, בין עשרות ילדים מבולבלים ועייפים, ילדה בת שלוש חייכנית, עיניים כחולות ושיער בהיר, רצה אל אורלי ומחבקת את רגליה.
אמא! קראה הילדה בשמחה, ואורלי לא יכלה לשחרר.
כך נכנסה לביתם הילדה ליבא, עם צחוק שמצלצל כמו מים. אורלי הרגישה סוף סוף את אמהות בחייה, אהבה את ליבא בכל ליבה. קוסטה לא פחות.
הכל היה טוב. הם גרו ביישוב קטן, שרוב התושבים מכירים זה את זה. כולם ידעו שליבא ילדה מאומצת. כשהייתה קטנה, לא היו קשיים. אך השנים עברו, ליבא גדלה, הלכה לבית הספר, ומישהו יום אחד סיפר לה שהיא לא בתם הביולוגית, אלא מאומצת.
ליבא הייתה בת ארבע עשרה אז, חזרה מהלימודים והחלה סערה.
אמא, למה לא סיפרתם לי? הניפה קולה. אני יודעת שהבאתם אותי מבית הילדים
בתי, חכי, רצינו לספר, חיכינו עד שתהיי בוגרת, שלא תפגעי כל כך. אבל הנה– זה קרה. תמיד פחדנו מזה.
ליבא בכתה, צעקה, הסתגרה ואז התרגזה עוד יותר. תקופה קשה זו של גיל ההתבגרות גרמה לה לנהוג בגסות, לטרוק דלתות, לפעמים אף להעליב.
ואז קרה משהו בלתי צפוי. קוסטה נהרג בתאונת דרכים כשחזר עם חבר מעבודה מקבלת פנים בתל אביב, ימים לפני ראש השנה, במזג אוויר סוער.
קוסטה הרבה לנסוע, ואם איחר, נהג לשלוח גלויה. כשהודיעו לאורלי על מותו, הייתה בת 46. במקום לשתף אהבתה באבל, ליבא התרחקה ממש, הסתובבה עם חברים, עזבה את הבית, לא הקשיבה, הפנתה עורף.
אורלי התעקשה לא לוותר, חיפשה דרך ללב ליבא, בכתה בבדידות, התחננה, אך לא הרימה פעם קול. כך עברו שנותיהן. ליבא התבגרה במהירות. יום אחד, לאחר סיום התיכון, הודיעה לאורלי:
אני עוברת לעיר, אמרה בקול נחרץ.
אורלי עצרה, אחזה במגבת.
להתחיל לימודים?
לא אני הולכת למצוא את אימא הביולוגית שלי
לאורלי נעצרה הנשימה. למה, ליבא? מה אני בשבילך?
ליבא פנתה לחלון, שתקה רגע ארוך.
אני חייבת לדעת מי היא. זה חשוב לי, אמא. לדעת למה ויתרה עליי, למה עזבה. יש לי זכות.
יש לך, בת. אורלי הבינה שאי אפשר לעצור אותה.
בת כמעט תשע-עשרה, ליבא ארזה מעט דברים, נשקה את אמא בפניה והבטיחה לבקר לפעמים. עזבה בדרכה לתחנת האוטובוס. אורלי חיכתה בדמעה.
חלף זמן רב. הימים איטיים, אורלי יצאה לפנסיה. בערבים, דפדפה בגלויות מקוסטה, שמורות בקופסה ישנה, קשורות בסרט. אחת, עם ענפי ברוש, כבר דהויה, ועליה כתב: אורלית, אני מתעכב כמה ימים, מתגעגע, שלך קוסטה.
אורלי ליטפה את הגלויה, הצמידה לחזה, מנסה לחבק את זכרו. כמעט עשרים וחמש שנה עברו מאז נפטר. ישבה ליד החלון, זכרונות עטפו אותה. פעם ישבה עם שכנות ליד המכולת, עכשיו כמעט לא יוצאת מחוץ לשער.
הבית שקט, הדואר ריק. הבית מתמלא שמחה בימים בהם ליבא באה עם ילדיה, אך זה לעיתים רחוקות. על השידה תמונה של קוסטה מחזיק את ליבא הפעוטה, שניהם מחייכים.
אח, קוסטה, כמה מוקדם עזבת, השארת אותי לבד, דיברה אליו. אני באמת לבד.
שקט בבית, רק טישו, החתול שלה, מקפץ מדי פעם, לעיתים מגרגר בקול לידה. אורלי מאכילה אותו, שותה תה, מחליטה לצאת לקניות, בוחנת את התמונה בפינה.
רגע לפני שתצא, מישהו דפק בשער. היא זכרה איך ליבא עזבה כדי לחפש את האם הביולוגית, זכרה שוב את אותו בוקר קודר ושקט. ישבה במטבח, הכינה תה, כשלפתע דפיקה בשער.
התעטפה בשאל, יצאה לחצר, פתחה את השער ועמדה מולה אישה, צעירה ממנה, עיניים עצובות.
שלום את אורלי? אמרה בקול רועד.
כן, מי את?
האישה לא ממש ידעה מה לומר, התבלבלה.
אני אמא של ליבא בעצם, השנייה כלומר, ביולוגית קוראים לי ברכה נראה לי שהבנת
אורלי הרגישה לבה נצטנן. לא מזמן עזבה ליבא, עכשיו האם הביולוגית, איך מצאה אותה?
רגע, האם קרה משהו לליבא שאת כאן? דאגה אורלי. היא מצאה אותך
ברכה סיפרה במהירות ובבלבול:
ליבא עכשיו בבית חולים, בתל אביב, בעיה בבטן טיילנו בפארק, היא התלוננה על כאב, התיישבה, חיוותה, קראתי למדא.
עמדו רגעים ארוכים והתבוננו זו בזו.
ליבא מצאה אותי כבר מזמן, אבל פחדה שתגלו היא בקשה שתבואי אליה לבית החולים.
אורלי התעוררה.
איך לא הודיעה לי?
לקחו לה את התיק, עם הטלפון. בזמן שנסעה באמבולנס, התיק נשאר, כשחיפשתי אותו לא היה שם
אוי, ילדה שלי, מלמלה אורלי.
היא נתנה לי את כתובתך, ביקשה תביאי לי את אמא שלי.
שתיהן שתקו, המבט היה מלא חרדה ועייפות.
ניסע, אמרה אורלי, סגרה את הדלת. בואי נמהר.
האוטובוס הישן נע לאט. בתחילה היו שקטות, בהמשך שוחחו.
גם אני לבד, אמרה ברכה, בעלי נפטר לפני שלוש שנים. ניסיתי להביא ילד נוסף, אך לא הצליח. אני יודעת, אלוהים העניש אותי על שוויתרתי על ליבא. זה הוא.
אז בעצם, ליבא היא היחידה שלנו, אמרה אורלי.
נכון, בת אחת לשתינו השיבה ברכה.
בבית החולים הפקידה שאלה:
למי באתן?
לבת, ליבא ישראלי. אמרו יחד.
מי אתן?
אמא. ענו יחד, הביטו זו בזו וצחקו.
שתי אמהות?… בסדר, תיכנסו.
ליבא שכבה חיוורת. כשראתה אותן, חייכה ברוך.
אמא ואמא לחשה.
אורלי קירבה נשיקה.
שקט, בת, אני כאן, וברכה ישבה לצידה.
עכשיו הכל טוב, את לא לבד, אמרה ברכה וסידרה לה את השמיכה.
ישבו זמן רב ודיברו.
מאז ליבא עם שתי אמהות, אחר כך בא בעל ושני בנים. לאורלי ולברכה בת אחת לשתיהן. לפעמים כולן נפגשות.
החיים מגלים לנו שאהבה חוצה גבולות הלב, לא תמיד הדם מחבר משפחה, אלא הלב שבוחר לחבק.
