ערב אחד, אחרי חודש של דייטים עם תמר, מצאתי את עצמי אומר לה בשקט במסעדה:
“תהיי אשתי, תמר.”
היא הופתעה. “איך? אנחנו רק חודש יוצאים, עוז.”
“מה זה חודש? לי זה הספיק. את הגורל שלי. אין לי צורך באף אחת אחרת,” אמרתי לה, והיא חייכה ובאה אלי בחיבוק קטן וצחקוק.
“בת שלי, אולי את ממהרת?” שאלתי את תמר, שזו אמא שלה לא הניחה לה, “את לא בהריון?”
“אמא, מה פתאום? פשוט עוז אמר שהוא לא יכול בלעדי, ואני… אני אוהבת אותו, זה הכול.”
די מהר כל הסביבה הבינה שהאהבה בינינו אמיתית. כולם ראו עד כמה אני אוהב את תמר והיא דואגת לי. התיאום בינינו היה ברור לכל, והשקט בבית הורגש בכול פינה.
אבל היה משהו שהעיב, משהו שגרם לנו לחוסר שקט. כל מה שרצינו זה ילדים, ולא משנה כמה ניסינו, זה לא הצליח.
“עוז, אולי צריך לבדוק אצל רופא, לבדוק מדוע אני לא מצליחה להיכנס להריון.”
“אני מסכים,” עניתי מיד.
ניסינו הכולביקורים אצל רופאים, תקוות, תפילות, אפילו נסיעות מיוחדות, אבל זה לא עזר. תמר לא הצליחה להיכנס להריון.
“אולי נלך למוסד ילדים, נאמץ ילד וניתן לו בית חם?” אני מציע באומץ.
“אני מסכימה,” אמרה ישר, ברורה ושקופה, כאילו רק חיכתה שאגיד זאת. “גם אני חשבתי על זה…”
“יאללה, נלך,” אמרתי, כשכבר ידעתי איפה המוסד כי עברתי לידו בנסיעות עבודה.
הגענו, בין עשרות ילדים, בחרנו ילדה אחת, אפרת. ילדה בלונדינית עם עיניים כחולות שזינקה אל תמר וחיבקה אותה בברך.
“מאמא,” אמרה בשמחה, ותמר לא יכלה להתנתק ממנה.
כך אפרת נכנסה לביתנוילדה מלאת חיים עם צחוק רועש וגוון של שמחה חדשה בבית. תמר סוף סוף מצאה את מימד האושר האמיתי, האימהות עשתה לה טוב. גם אני הייתי מטורף על אפרת.
ביישוב שבו גרנו כולם הכירו אותנו. כמובן שכולם ידעו שאפרת מאומצת. כשהיתה קטנה, לא היתה בעיה, אבל כשהתבגרה והגיעה לבית הספר, מישהו סיפר לה שהיא לא הבת הביולוגית.
בגיל ארבע עשרה חזרה אפרת הביתה ועשתה סצנה גדולה. “אמא, למה לא אמרת לי שאני לא הבת שלך? אני יודעת שלקחתם אותי מהמוסד…”
“דווקא רצינו לספר, אבל חיכינו שתגדלי,” אמרה תמר בשקט. “אבל ידעתי שזה יגיע, פחדתי מהיום הזה.”
אפרת בכתה, התפרצה, הסתגרה בעצמה ואפילו נהייתה עוינת. התנהגותה הייתה קשה, ענתה בגסות, נטרקה דלתות.
ואז, פתאום, עוז נהרג בתאונת דרכים, חזר ממילואים מהעיר הגדולה, בדיוק לפני ראש השנה, במזג אוויר סוער. תמר התמוטטה כשבישרו לה על עוז, ואני לא ידעתי איך אני אסתדר.
בת של תמר, אפרת, דווקא אז הפכה קשה יותר, התחילה להיעלם מהבית, התנהגה בגסות.
תמר ניסתה לקרב אותה, בכתה, התחננה, אבל תמיד דיברה בחיבה ולא הרימה את קולה.
עברו השנים, אפרת גדלה מהר. בקיץ אחרי סיום הלימודים היא אמרה:
“אני עוזבת לתל אביב,” אמרה ברצינות.
“את הולכת ללמוד?”
“לא,” היא ענתה, “אני נוסעת לחפש את אמא הביולוגית שלי.”
תמר התרגשה, חיפשה אוויר וניסתה לשאול: “אבל למה, אפרת? אני לא אמא שלך?”
אפרת הסתכלה דרך החלון, שתקה.
“אני חייבת להבין למה היא עזבה אותי, למה ויתרה עליי. מגיע לי לדעת.”
“נכון, בת שלי,” תמר אמרה, ידעה שאין מה לעשות.
אפרת ארזה תיק קטן, נתנה לתמר נשיקה והבטיחה לבקר. תמר נשארה לבד, הסתכלה אחריה בתחנת האוטובוס, עיניה מלאות עצב.
הזמן עבר לאט. אני כבר בפנסיה, בודד, ממיינת גלויות עתיקות מעוז, שמורות בקופסה של שוקולד, קשורות בסרט. הגלויה האחרונה, עם ציור של עצי אקליפטוס, נכתבה: “תמרי, אשאר עוד שלושה ימים, מתגעגע, שלך עוז.”
מעבירה אצבע רועדת על הגלויה, מצמידה אותה ללב כאילו חיבוק אחרון מעוז. עשרים וחמש שנה עברו מאז שנהרג.
אני יושבת ליד החלון, הזיכרונות שוטפים אותי. קשה לי כבר לצאת, יוצאת רק למכולת.
הבית שקט, חלונות מכוסים וארון הדואר ריק. הבית מתמלא חיים כשאפרת באה, עם הילדים, אבל רוב הזמן לבד. על השידה יש תמונה של עוז מחזיק את אפרת התינוקת, הם מחייכים.
“עוז, עזבת אותי מוקדם מידי,” אני אומרת לו. “נשארתי לבד.”
השקט בבית יופר רק כשמיקה החתולה תקפוץ מהחלון או תלחש לידיי. אני מאכילה אותה, שותה תה, ומתכננת לצאת היום למכולת. ברגע שאני רואה את התמונה, מישהו דופק בשער.
כשהלכה אפרת לחפש את אמא הביולוגית שלה, חשבתי על זה הרבה. הבוקר היה שקט, ואני עם תה, כשמישהו דופק בשער.
אני מתלבשת, יוצאת, פותחת את השער, מולי עומדת אישה; צעירה ממני, עיניה עצובות.
“שלום… את תמר?” שואלת ברעד.
“כן, מי את?”
היא מתפתלת. “אני אמא של אפרת… כלומר, השנייה… הביולוגית. קוראים לי שירה…”
אני מתביישת, לא מבינה מה היא עושה כאן.
“קרה משהו לאפרת?” אני שואלת.
שירה ממהרת: “אפרת בבית חולים, בתל אביב, יש לה בעיה בבטן… טיילנו, היא קיבלה כאב, התיישבה, חיוותה, הזמנתי אמבולנס.”
אנחנו עומדות רגע, מסתכלות.
“אפרת מצאה אותי מזמן, פחדה לספר לך,” שירה מספרת בדמעות.
“בואי, תיכנסי,” אני מתעוררת, מזמינה פנימה.
מוזגת תה חם, שירה יושבת ומספרת: “הייתי צעירה מאוד. ההורים שלי היו קשים, הכריחו אותי למסור אותה. החבר נעלם, ההורים איימו להוציא אותי מהבית. כתבתי ויתור בבית החולים… שנים חיה עם זה. עכשיו אפרת ביקשה שתבואי לבקר אותה.”
אני קמה מיד. “ולמה היא לא התקשרה?”
“תיק שלה נגנב, עם הטלפון. האמבולנס לקח אותה, חזרתי והכל נעלם…”
“מסכנה אפרת שלי,” אני לוחשת.
“היא נתנה לי את הכתובת שלך. ביקשה שאמצא אותך.”
אנחנו יושבות, מבטינו מתמלאים דאגה ולא טינה.
“בואי נלך,” אמרתי, נעלתי את הדלת ויצאנו.
האוטובוס לתל אביב הרגיש איטי, ישבנו בשקט, ואז התחלנו לדבר.
“גם אני לבד,” נשפה שירה. “בעלי נפטר לפני שלוש שנים. לא הצלחתי להביא עוד ילדים. אני מרגישה שזו עונש על שוויתרתי על אפרת.”
“יש לנו רק את אפרת,” אמרתי לה.
“נכון. אחת לשתינו.” השיבה.
הגענו לבית החולים:
“למי אתם באות?”
“לבת שלנו, אפרת בן-דוד,” ענינו יחד.
“ומה אתן?”
“אמא,” ענינו במקהלה; הסתכלנו אחת על השנייה וצחקנו.
“שתי אמהות? בסדר, תיכנסו…”
אפרת שכבה חלשה בטיפול, חייכה כשראתה אותנו.
“ממא… וממא…” לחשה.
אני חיבקתי אותה ראשונה.
רגוע, אפרת, אני איתך,” אמרתי לה, ושירה התיישבה לידה.
“עכשיו יהיה טוב, את לא לבד,” אמרה שירה, סידרה את השמיכה.
ישבנו שעות, דיברנו על הכל.
מאז יש לאפרת שתי אמהות, עם בעל ושני בנים, ותמר ושירהיש להן בת אחת לשתיהן. נפגשות כולן לעיתים.
מה שלמדתי: לא משנה מאיפה מגיעים, משפחה זה הלב, והוא תמיד חזק יותר מכל כאב ומרחק.
