לא מוצא חן בעיניכם שאני רוצה משפחה משלי? ברחתי מכם, התחלתי לבנות את חיי, ואתם שוב חזרתם להרגלים הישנים
נוגה, אל תתרגשי כל כך! אני מבין, בעיר את רגילה לדברים אחרים, יהיה לך לא פשוט בקיבוץ. אבל אני איתך, אעזור בכל מה שצריך ניסה להרגיע אותה דני. אני מבין הכול. אסתדר בעצמי, את רק תהיי לידי!
נוגה הייתה מבולבלת.
למה בכלל התאהבתי בבחור קיבוצניק? ועוד איך עד רעד בברכיים!
היא כבר בת עשרים ושמונה, עם קריירה מצליחה, ודני, בן שלושים שיש לו משפחה ענפה ובית משלו בקיבוץ לא רחוק מתל אביב.
הם הכירו בכלל בפארק משחקים, כשדני נקלע לשם במקרה אמא שלו הסתובבה בקניון ונוגה הגיעה עם חברות ילדות מהעיר.
הם החליפו מספרים, התכתבו, והתחילו להיפגש. דני היה רוצה להפתיע אותה, היה נוסע במיוחד לעיר, מלא התחשבות והקשבה, ונוגה נמסה.
בניגוד לבחורים אחרים שהכירה הוא היה אמיתי, פתוח, וטוב לב לכל.
ואז, יום אחד, דני הציע לה נישואים, ונוגה הסכימה.
אז מה את אומרת, בתי? שווה לך לנסות. דני בחור של קיבוץ, חרוץ, ואדם טוב, הסכימה אמא של נוגה. ואם לא ילך, תמיד תחזרי הביתה, לעיר.
נוגה לא הרגישה שיש לה מה להפסיד. גם ככה אפשר לעבוד מהבית היום, ואף אחד לא בודק בדיוק אם היא בת שמונה עשרה או קרובה לשלושים. בקיבוץ, מספרים גם האוויר נקי יותר אבל רק
דני, בתור מה אני נוסעת לשם בעצם? נוגה שאלה.
בתור ארוסה. בשנה הבאה נעשה חתונה, ניסע לחו”ל, ובינתיים אני אחסוך לשנינו אמר דני, קצת נבוך פתאום,
אני יודע שאת רגילה לרמה אחרת.
הכול היה אמור להיות פשוט, אבל משהו בכל זאת הדאיג אותה, ולא היה לה ברור בדיוק מה. אז היא החליטה לשחרר ולנסות!
כך, אחרי שלקחה חופשה של שבוע, ארזה מזוודה וסגרה את הדירה בתל אביב, שעליה עבדה קשות שנים רבות, יצאה נוגה במכוניתה אל הקיבוץ, שם דני כבר חיכה לה.
הערב הראשון בקיבוץ היה נעים.
היה חום של קיץ, והם השקיעו בגינה, הכינו יחד ארוחת ערב הכול נעשה בצוותא וזרם היטב.
יקירתי, ההורים שלי מגיעים מחר! בישר דני כשחזר מוקדם מהעבודה ביום שישי.
למה? נבהלה נוגה.
להכיר ולעזור. וגם אח שלי עם אשתו. דני התהלך נרגש.
להרבה זמן? שאלה נוגה בלחץ.
אני ממש מקווה שלא! הביט דני בעיניים טובות. אל תדאגי, נסתדר.
נוגה, כמובן, לא יכלה להירגע אחרי זה.
אל תלחצי, יקרה. תקחי את זה כמו מבחן. לא ילך תחזרי. העיקר שיש לך לאן! אמא שלה צחקה. תעשי מה שנוח לך. שישתדלו להתרגל. ואם לא, זאת כבר דאגה של דני.
“באמת, אני עוד לא נשואה בכלל” חשבה לעצמה נוגה, ונרגעה. לא יאכלו אותה
נוגה בדיוק סיימה לסדר שולחן, כאשר שמעה רכב עוצר.
הם כאן! דני נכנס למטבח.
יצאו לקבל את פני האורחים.
שלום, כלתי! ברכה אותה אישה רחבת יריעים, לבושה שמלה נאה, שיער קצר כהה וריסים עבים, וחיבקה את בנה.
גם האב, גבר רחב עם כרס קטנה, בירך את דני והנהן לנוגה בחיוך.
האח, בחור גבוה, הציג את עצמו בבדיחות הדעת, אבל אשתו, בלונדינית צעירה וחסונה, הביטה בנוגה בעוינות מסוימת ובעיקר אל בעלה פנתה,
מה אתה מתלהב? בוא תעזור! הלכה להביא תיקים.
נוגה הזמינה את כולם לשולחן, בתקווה שזה ירגיע את האווירה. בכל זאת, בישול זה הצד החזק שלה.
כל הכבוד, ממש טרחתם אמרה אסנת, אמא של דני.
זו עוף? מי מבשל ככה? טענה נעמה, גיסתה של נוגה, ממציאים כל מיני שטויות, בסוף אפילו אי אפשר לאכול את זה.
דווקא טעים מאוד! התקומם אלון, אחיו של דני.
העיקר שיש על מה למלא את הבטן גיחכה נעמה, והניחה את המזלג.
דני הביט בנוגה במבוכה.
נעמה, תכבדי בבקשה! ואין צורך בקנאה, נוגה השקיעה הגן עליה.
ואיך בכלל בוחרים שם כזה? יש לי פרה בדיוק עם השם הזה ענתה בלגלוג.
נוגה צחקה בשקט.
מה מצחיק? לחש לה דני.
לידידה שלי קראו נעמה לחתולת רחוב, לחשה נוגה, אך כולם שמעו.
אסנת הביטה בגיסתה בעצבנות; הגברים ניסו להתאפק לא לפרוץ בצחוק, ונעמה האדימה מיד.
מי את בכלל? איך את מדברת? ירתה נעמה אש.
את יכולה. אז כנראה זה סגנון שמקובל אצלך, נענתה נוגה בשקט.
אלון הביט בהערצה.
אני אשתו של אלון, נשואה! ואת, מה את? התרוממה נעמה. אסנת הנהנה בגאווה.
לפחות אני מתארחת ומודעת להתנהגותי, ענתה נוגה בשלווה.
אני בכלל לא אצלך פה, חייכה בניצחון.
גם אני לא הזמנתי אותך, זרק דני, הפעם תקיף. לכמה זמן תכננתם להישאר?
הייתה דממה סביב השולחן.
נישאר עד שנלמד את “העירונית” איך זה לחיות כאן, קבעה אסנת.
אמא, באמת, הסתדרנו לבד מצוין גם קודם, נסתדר גם עכשיו.
בטח, סחבת על הגב שלך עלוקה, מעניין כמה זמן תוכל נחרה נעמה.
יש לנו במשפחה רק אחת עצלנית וזאת לא נוגה. חתך דני. ועכשיו תודה על הארוחה, לכו לנוח.
הוא לקח את ידה של נוגה, והשניים החלו לסדר את הכלים יחד, כשהשאר מביטים בהם באי נחת.
נוגה חשבה לעצמה: גב חזק וגיבוי זה חשוב. ואם לא יסתדר, תמיד אפשר לחזור לעיר.
השבת לא התחילה טוב.
ומה זה? ממשיכים לישון? אצלנו ישנים רק עד אחת עשרה! פרצה אסנת לחדר. צריך להכין כבר ארוחת בוקר!
נוגה הביטה בשעון שמונה בבוקר.
אסנת, יש הכול במקרר ענתה וצחקקה, מושכת את השמיכה.
מה זה? ממש גברת! נופפה אסנת בידיה מה שבמקרר צריך גם לבשל! קומי!
אסנת דפקה את הדלת בטריקה, ונוגה הלכה להתארגן.
אהובתי, את כבר קמת? דני חייך מהכיריים.
כן. אם אני לא הייתי קמה, היא הייתה פשוט נשארת כאן לשמור עלינו לגלגה אסנת ברקע.
נוגה נחרה בשיניים.
אמא, למה את נכנסת לנו לחדר? שאל דני, מסוחרר.
באמת, חוץ מעצלנית יש פה גם חוצפנית! עיקמה נעמה פרצוף.
בכלל לא שאלו אותך! חתכה אותה נוגה.
חיים בקיבוץ זה לקום מוקדם! ברגע שתביאו פרה, צריך לחלוב אותה עם שחר, עקצה נעמה.
אין לנו תוכניות להכניס פרה הביתה, השיב דני.
למה? חלב ביתי, שמנת אה, הבנתי! נוגה לא יודעת לחלוב, היא גם לא קמה מוקדם! צחקה נעמה בקול.
גם את לא יודעת שום דבר, ואף אחד לא מתלונן, ענה דני.
מאז שנוגה הופיעה אצלך, אתה נהיית עוקצני ואגרסיבי סיננה אסנת.
דני, אני חוזרת לעיר. כשתחזור להיות שפוי, תתקשר הודיעה נוגה באומץ.
מה? את! מאז שבאת, הבן שלי שכח אותנו, לא עוזר, לא מדבר התפרצה אסנת ומבקשת שנקבל אותך? את הורסת לנו את המשפחה!
די! צעק דני, נשתתק הכול מסביב.
לא מוצא חן בעיניכם שאני רוצה חיים משלי? עזבתי, בניתי לי עולם. אתם שוב כאן, חוזרים להרגלים הישנים!
בני, איבדת את הראש. כל הזמן והכסף שלך עליה! קוננה אסנת היא רק שואבת ממך! נמאס מנסים להציל אותך.
אמא, נוגה מפרנסת את עצמה, ואני חוסך לחתונה. דני עצר את נוגה בדרך החוצה. רוצים בטובתי? תחזרו הביתה! לכאן רק בהזמנה! בעיקר נעמה.
בעוד המשפחה מתקשה לעכל, דני ליווה את נוגה לחדר.
לאחר מכן חזר אליהם, כשאלון ואביו כבר אורזים.
תבחר! או אני או היא ניסתה אסנת להציב אולטימטום.
הרי את קיבלת את נעמה בלי בעיות, הביט דני במפח נפש.
השוואות לא לעניין! התערבה נעמה.
האב והאח רק צפו בשקט.
נו? לחצה אסנת.
אני בוחר באושר שלי! אמר דני, מתריס.
אז אין לי יותר בן! אסנת ארזה ויצאה עם נעמה בעקבותיה.
האב חייך, אם תצטרך, אנחנו איתך! בירך את דני. אמא, אני אדבר איתה.
אלון חיבק את דני,
תשמור על האושר שלך. יש פה מה לשנות במשפחה
והם עזבו.
נוגה הרגישה קצת אי נוחות, אך הבינה שמבחינתו היא באמת הדבר החשוב.
הם המשיכו לנהל את הבית יחד, ונוגה תמכה בו, כשתמיד זכרה שיש לה גב.
בקיבוץ של אלון ונעמה, לעומת זאת, נהיה שמח.
אמא, נעמה קנינו לכן פרה! בישר אלון בבוקר.
מה? נפלת על הראש? שאלה אסנת.
לא. נעמה תחלוב ותוציא לרעות כל בוקר, ענה ברצינות.
אלון, זה לא מצחיק! נלחצה נעמה.
מה שדיברתן לנוגה עכשיו התור שלכן! אמר האב. ובכל בוקר, בשבע, ארוחת בוקר מבושלת. מקובל בקיבוץ!
והחלו “לגדל” אותן…
כל מה שאמרו לנוגה חזר אליהן כבומרנג.
אמא הבינה שכנראה הגזימה עם נוגה, כי עכשיו דורשים מהן לעבוד קשה ולהביא משכורת כמו שלה. אבל לזה הן לא מסוגלות לא הוכשרו, והקיבוץ גדל מאוד!
אין זמן!
אסנת בסוף התפייסה עם דני, אבל פחדה לבוא לבקר. מה אם נוגה יודעת דברים שאפילו היא לא יודעת?
ודני, סוף סוף, הציע לנוגה נישואים הפעם באמת.
והחתונה הייתה שמחה במיוחד.
לא בטוח שאסנת ונעמה אהבו את נוגה, אבל נמנעו להעיר ולרכל הבינו שזה מסוכן מדי.
ונוגה היא הייתה מאושרת. המשיכו הכל לבד, יחד, ותמיד היה לה למי לחזור, ולא חששה עוד מהפתעות לא צפויות.
