אשת חיל. מה היינו עושים בלעדיה?
ואתה משלם לה רק שניים עשר אלף שקל בחודש.
נעמי, הרי רשמנו את הדירה על שמה…
יוסף התרומם מהמיטה וגרר רגליים לאט אל החדר הסמוך. באור המנורה, פזל בעיניים העייפות לעבר אשתו.
התיישב ליד מיטתה, הקשיב. “נראה שהכול בסדר.”
התרומם שוב וגרר את עצמו למטבח. פתח בקבוק לבן, קפץ לשירותים. חזר לחדרו.
נשכב. לא מצליח להירדם.
“אנחנו ונעמי כבר בני תשעים. כמה הספקנו? כמעט אצל אלוהים, ואין לנו אף אחד מסביב.
הבנות, תמר כבר איננה, אפילו לששים לא הגיעה.
גם דניאל איננו. הוא היה פרוע רק נכדה, הדס, והיא כבר עשרים שנה באירופה. אפילו לא זוכרת את סבא וסבתא. לה כבר בטח ילדים גדולים”
לא שם לב איך נרדם.
התעורר ממגע ידה:
יוסי, הכול בסדר? נשמע קולה השקט של נעמי.
פקח עיניים. היא התכופפה אליו.
מה את נעמי?
הסתכלתי אתה שוכב ולא זז.
עוד חי! תלכי לישון!
הצעדים הכבדים נשמעו שוב. הקליק של האור במטבח.
נעמי שתתה מים, קפצה לשירותים והלכה לחדר שלה. נשכבה:
“מה יהיה? יום אחד אתעורר ולא יהיה כאן. אולי הוא ילך לפניי.
יוסי כבר הזמין לנו את השבעה. אף פעם לא חשבתי שאפשר לארגן דבר כזה מראש. מצד שני, טוב שכך. מי יעשה את זה במקומנו?
הנכדה שכחה אותנו. רק רותי השכנה נכנסת לפעמים. היא מחזיקה את המפתח שלנו, ויוסי נותן לה אלף שקל מהפנסיה. היא קונה אוכל, סידורים… מה כבר נעשה עם הכסף? ואנחנו מהקומה הרביעית לא יוצאים כבר לבד.”
יוסף פקח עיניים. השמש הציצה מהחלון. הוא יצא למרפסת וראה את עץ השקדייה הירוק בפינה. חיוך קל התגנב לשפתיו.
“נו, הנה, הגענו לקיץ!”
הלך לבדוק את מצבה של נעמי. היא ישבה מהורהרת על המיטה.
נעמי, די לדכדוך! בואי, יש לי משהו להראות לך.
כבר אין לי כוח! נעמי התלוננה בקושי כשקמה מהמיטה. מה אתה זומם עכשיו?
קדימה, קדימה!
הוא תמך בה בעדינות והוליך אותה למרפסת.
תראי, השקדיה ירוקה! וראית, אמרת שלא נגיע לקיץ. הגענו!
באמת! והשמש זורחת כזה יפה.
הם התיישבו יחד על הספסל.
זוכרת איך הזמנתי אותך לקולנוע? עוד בתיכון. בדיוק אז השקדיה התמלאה עלים.
איך אשכח? כמה זמן עבר מאז?
שבעים ומשהו שבעים וחמש שנה.
הם ישבו ארוכות, נזכרו בנעוריהם. הדברים נשכחים בזקנה לפעמים שוכחים אפילו מה היה אתמול אבל את הנעורים, על זה הלב לא מוותר.
אויה, דיברנו בלי סוף! קמה נעמי. עוד לא אכלנו כלום.
נעמי, תעשי לנו תה אמיתי! חלאס עם כל העשבים האלה.
אבל אסור לנו.
תשימי קצת סוכר, קצת חלש מי יידע…
יוסף לגם מהתה הדל, איתו אכל כריך קטן עם גבינה צהובה, ונזכר פעם היו שותים תה חזק ומתוק לארוחת בוקר. ועוד עם בורקס או לביבות.
נכנסה רותי. חייכה:
מה שלומכם?
איזה שלום כבר יכול להיות בגיל תשעים? חייך יוסף.
אם יש לך מצב רוח לצחוק, הכול בסדר. להביא לכם משהו?
רותי, תקני בשר! ביקש יוסף.
אסור לכם.
עוף מותר.
סבבה, אזמין לכם מרק עם איטריות!
רותי ניקתה, שטפה את הכלים ויצאה.
נעמי, בואי למרפסת הציע יוסף נתחמם לנו בשמש.
נבוא!
רותי נכנסה שוב, יצאה למרפסת:
מתגעגעים לשמש?
טוב פה, רותי! חייכה נעמי.
מיד אביא לכם דייסה, ואתחיל מרק לעוף.
אשת חיל, הביט יוסף בעקבותיה. מה היינו עושים בלעדיה?
ואתה נותן לה רק שניים עשר אלף בחודש.
נעמי, הרי נתנו לה כבר את הדירה.
היא לא יודעת מזה.
הם נשארו במרפסת עד הצהריים. על השולחן הוגש מרק עוף. מלא טעם ועוף רך ותפוחי אדמה מרוסקים.
הייתי תמיד מכינה כזה לתמר ודניאל כשהיו קטנים נזכרה נעמי.
ועכשיו על זקנה, מכינים לנו אחרים נאנח יוסף.
כנראה כך נגזר עלינו. לא נישאר, ואף אחד לא יזיל דמעה.
די, נעמי. בואי ננוח קצת.
הרי צדקו: “זקן וילד אותו הדבר”.
מרק טחון, תנומת צהריים, קינוח כל יום…
יוסף נימנם מעט, קם פשוט לא מצליח להירדם. אולי מזג האוויר? עבר למטבח. על השולחן שתי כוסות מיץ, תוצרת רותי.
לקח בשתי ידיים, בזהירות שלא יישפך, הלך לחדר של נעמי. היא ישבה על המיטה והביטה מהורהרת החוצה:
מה קרה, נעמי? חייך יוסף. קחי מיץ!
היא לגמה לגימה.
גם אתה לא מצליח לישון?
מזג אוויר כזה.
גם לי מהבוקר מרגישה שהזמן קצוב. יוסי, תקבור אותי יפה.
נעמי, אל תדברי ככה. איך אחיה בלעדייך?
מישהו הרי ילך ראשון
מספיק! החוצה למרפסת!
ישבו שם עד ערב. רותי הכינה גביניות, אכלו וישבו מול הטלוויזיה. כל ערב לפני השינה. את החדשות בקושי עקבו; סרטים ישנים, קומדיות, זה כן.
הפעם הספיקו לראות רק סרט מצויר. נעמי קמה.
אני הולכת לישון. עייפתי.
גם אני.
תן לי רק להסתכל עליך טוב טוב, ביקשה פתאום.
למה?
פשוט ככה.
הביטו זה בזו הרבה זמן. זוכרים את עצמם מהימים ההם, כשלפניהם עוד הכל.
בוא, אוביל אותך למיטה שלך.
נעמי תפסה את יד יוסף, והם הלכו לאט יחד.
הוא כיסה אותה היטב, והלך אל חדרו.
משהו עיקש הלב. קושי להירדם.
נדמה לו שלא עצם עין, אבל השעון האלקטרוני הראה שתיים. הלך לחדר של נעמי.
היא שכבה בעיניים פקוחות:
נעמי!
החזיק לה את היד.
נעמי! נ-ע-מי!
ופתאום גם לו היה קשה לנשום. חזר לחדרו, שם את התיקייה עם המסמכים מוכנה על השולחן.
שב אליה. הביט בה ארוכות. ואז נשכב לידה, ועצם עיניים.
ראה את נעמי צעירה ויפה כמו לפני שבעים וחמש שנה. היא הלכה אל האור שבאופק. הוא רץ אחריה, תפס לה את היד.
בבוקר רותי נכנסה לחדר. הם שכבו יחד. על הפנים חיוך אחד, שליו ומאושר.
לבסוף, רותי התקשרה למגן דוד.
החובש הביט בהם, הניד בראשו בפליאה:
הלכו יחד. כנראה, הייתה ביניהם הרבה אהבה…
פינו אותם. רותי התיישבה מותשת ליד השולחן. ואז ראתה את התיקיה צוואה על שמה.
הניחה את הראש על הידיים ובכתה
אם אהבתם שמנו לייק וכתבו בתגובות!
