יומן אישי בת אחת לשתיים
ביני ובין קונסטנטין האהבה פרחה מיד, מהרגע הראשון שהכרנו. חודש שלם כבר יצאנו, ובפגישה האחרונה הוא הפתיע אותי ואמר:
דינה, תהיי אשתי, ולרגע לא ידעתי מה לענות.
איך? אשתי? אנחנו רק חודש יחד עניתי קצת נבוכה.
ומה? חודש מספיק לי להבין את גורלי. אני לא צריך אף אחת אחרת בעולם הזה, ענה בחיוך.
מה, קונסטנטין, האמת שאני מסכימה גיחכתי בשקט ונשענתי אליו.
בת, אולי התפרצת? את לא בהריון במקרה? שאלה אימא בדאגה כדבריי, לגבי ההחלטה שלי.
אימא, מה פתאום, פשוט קונסטנטין אמר שהוא לא יכול בלעדיי, ואני גם כזו אהבה, אימא.
עבר זמן, כל מי שהתפלא על נישואינו המהירים, הבין שזו זוגיות אמיתית שנולדה מהלב. קונסטנטין התייחס אליי בכבוד, אני דאגתי לו ואהבתי אותו בכל לב.
הייתה לנו אהבה אמיתית וכנה, אך הסיבה שהעיבה על אושרנו הייתה: נורא רצינו ילדים, אך ההריון לא הגיע.
קונסטנטין, אנחנו צריכים להיבדק, אולי יש סיבה שאיני מצליחה להיכנס להריון
אני מסכים, השיב מיד.
כמה תקוות, רופאים, נסיעות ותפילות כלום לא עזר. לא הצלחתי להיכנס להריון.
דינה, חשבתי אולי ללכת לבית הילדים, לאמץ ילד ולגדל כאילו שלנו, הציע.
אני בעד, עניתי ישר, כי חלמתי על כך ולא העזתי לבקש. גם אני חושבת כך
אז ניסע, אמר, אני יודע איפה תמיד כשאני חוזר ממילואים אני עובר ליד.
הגענו לבית הילדים בתל אביב, בין ילדים עובדים ומותשים, ילדה אחת בת שלוש, בהירה עם עיניים כחולות, רצה אליי וחיבקה לי את הברכיים.
אמא, קראה בשמחה. לא יכולתי לעזוב אותה.
כך נכנסה לחיינו בתנו נועה, ילדה שמחה עם צחוק מתגלגל. הרגשתי טובה באמת, יצא ממני כל מה שחלמתי להיות כאמא. קונסטנטין לא הפסיק לשמוח בה.
חיינו טוב, באזור שכולם מכירים את כולם. כמובן, כולם ידעו שנועה בת מאומצת. כשהייתה קטנה, לא הייתה בעיה. אך כשגדלה והחלה ללמוד בבית הספר, מישהו לחש לה שהיא לא שלנו.
נועה הייתה בת ארבע עשרה, חזרה מהלימודים, ועשתה מהומה.
אמא, למה לא סיפרתם שאני לא בתכם? אני יודעת שאימצתם אותי!
בת, תירגעי, רצינו לספר שתגדלי, שלא תפגעי מזה, אבל עכשיו זה קרה תמיד חששנו מזה.
נועה בכתה, צעקה, ובהמשך הסתגרה והפכה קשוחה כלפינו. גיל ההתבגרות לא פשוט, והיא נהגה בגסות, סגרה דלתות, אפילו אמרה לי מילים קשות.
ואז אירע דבר שלא צפינו. קונסטנטין נהרג בתאונת דרכים, כשחזר ממילואים בירושלים, ערב ראש השנה, בנסיעה בשל סופה חזקה.
תחילה קונסטנטין היה נוסע לשבועיים, אם היה מתעכב שלח גלויות. כשנהרג, הייתי בת ארבעים ושש. נועה, במקום לתמוך בי, התרחקה, ברחה מהבית, לא שמעה בכלום.
ניסיתי להגיע אליה בכל דרך, בוכה, מתחננת, אך אף פעם לא הרמתי עליה קול. כך חיינו היא מתבגרת במהירות.
יום אחד, עם סיום הלימודים, הודיעה:
אני עוזבת לתל אביב, אמרה בנחישות.
הבטתי עליה, עייפה, מגבת בידי.
ללמוד?
לא, אני מחפשת את אמא הביולוגית שלי
נחנקתי, שואלת:
למה, נועה? אני לא אמא שלך?
נועה שתקה, מביטה מהחלון.
אני צריכה לדעת מי היא, לדעת למה ויתרה עליי, למה עזבה. יש לי זכות לזה.
יש לך, בת, עניתי, יודעת שאין טעם לשכנע.
הייתה כבר כמעט בת תשע עשרה. נועה ארזה את חפציה, נשקה לי, הבטיחה לבקר. ראתה אותי מסתכלת עליה מהדלת, נשארתי לבד.
עבר זמן. הימים נמשכו לאט. כבר עליתי לפנסיה, יושבת בערבים וקוראת גלויות ששלח קונסטנטין בזמן שירותו, בקופסה ישנה קשורה בסרט. הגלויה האחרונה, עם ענף הברוש, צהובה משנים: דינה, אני מאחר בשלושה ימים, מתגעגע ומנשק, שלך קונסטנטין.
העברתי אצבע רועדת על הגלויה, מחבקת אותה מזכרת מהעבר. עשרים וחמש שנה עברו מאז.
יושבת ליד החלון, הזיכרונות שוטפים אותי. לאחרונה אני עייפה יותר, יוצאת פחות, לפעמים רק למכולת וחזרה.
הבית שקט, הדואר ריק, רק כשנועה באה עם הילדים הבית מתמלא אור. בין לבין אני תמיד לבד. על השידה תמונה של קונסטנטין עם נועה קטנה בזרועותיו, שניהם מחייכים.
אה, קונסטנטין, הלכת מוקדם מדי, נשארתי לבד, אני מדברת אליו. לגמרי לבד.
שקט, רק החתול שלי מיקי קופץ מהחלון, מפר את השקט. האכלתי אותו, שתיתי תה, החלטתי ללכת למכולת. מבט בתמונה.
בעודי שותה תה, מישהו דפק בשער. נזכרתי שוב איך נועה הודיעה שעוזבת, חיה מחדש את אותו בוקר שקט.
נעלתי נעלי בית, שמתי צעיף על הכתפיים ויצאתי לחצר, פתחתי את השער עמדה שם אישה צעירה ממני, עיניה עצובות.
שלום את דינה? שאלה בקול רועד.
כן, מי את?
האורחת נעה באי נוחות.
אני אמא של נועה בעצם השנייה הביולוגית. קוראים לי מיכל את מבינה
ליבי צנח. נועה רק עזבה, ופתאום אמא שלה כאן, איך היא מצאה אותי?
קרה משהו עם נועה? היא מצאה אותך?
מיכל דיברה מהר, מתבלבלת:
נועה עכשיו בבית החולים בתל אביב בעיית קיבה טיילנו בפארק, היא התיישבה על הספסל, קיבלה כאבים, הזמנתי אמבולנס.
שקט, עיניים נפגשו.
נועה כבר מזמן מצאה אותי, פחדה לספר היא ביקשה שאביא אותך לבית החולים, מיכל בכתה.
נו, למה לעמוד בשער? כנסי פנימה, התעשתתי. בואי לשתות משהו.
מזגתי למיכל תה, ישבה וסיפרה:
הייתי בת שמונה עשרה כשילדתי את נועה. הורי היו קשוחים, הכריחו אותי לוותר. הבן זוג נעלם כששמע שאני בהריון, הורי איימו להוציא אותי מהבית. חתמתי על ויתור שנים של חרטה אבל עכשיו לא חשוב נועה מבקשת שתבואי אליה לבית החולים.
קמתי במהירות.
למה לא התקשרה?
גנבו לה את התיק בפארק, עם הטלפון והמסמכים. הספיק לתת לי את הכתובת שלך ולבקש תביאי את אמא שלי.
שתינו שתקנו, מבטנו נפגש, לא שנאה אלא דאגה ועייפות.
בואי, נוסעות, אמרתי, נעלתי את הדלת.
הנסיעה באוטובוס לתל אביב נמשכה שעות. בהתחלה שתקנו, אחר כך דיברנו.
אני לבד, אמרה מיכל. בעלי נפטר לפני שלוש שנים, מחלה קשה. לא יכולתי להביא עוד ילדים. כנראה עונש מאלוהים, על שנפטרתי מנועה.
אז בעצם, חוץ מנועה אין לנו אף אחד, אמרתי.
נכון יש לנו בת אחת לשתיים ענתה מיכל בעצב.
בבית החולים:
למי אתן מגיעות?
לביתנו, נועה לוי. ענינו יחד.
מי זו?
אמא. ענו שתינו, והתחלנו לצחוק.
שתיים אמהות? טוב, תיכנסו
נועה שכבה חיוורת, ראתה אותנו וחייכה.
אמא ואמא לחשה.
אני נשקתי לה ראשונה.
שקט, בת, אני איתך, ומיכל התיישבה לידה.
עכשיו הכול בסדר, לא לבד, אמרה מיכל.
שוחחנו שעות. מאז יש לנועה שתי אמהות, אחר כך בא בעל ושני בנים לנו, לי ולמיכל, בת אחת לשתיים. מפגשים משותפים, לא לעיתים קרובות אבל ביחד.
תודה שקראתם, ותודה על התמיכה והאהבה. שיהיה טוב.
