על הסף עמד זר.
לפני הרבה שנים, נעם היה מאוהב ברמות בזיווה מאז ימי בית הספר היסודי בירושלים. הוא כתב לה פתקים, ניסה למשוך את תשומת לבה בכל דרך שיכול היה.
אבל זיווה התעניינה דווקא ביואב, בחור גבוה ובלונדיני ששיחק איתה כדורעף בקבוצת הנוער של מכבי ירושלים.
נעם, שהיה מגושם וחולמני ולא ממש הצטיין בלימודים, לא משך את עיניה כלל.
עד מהרה התחיל יואב לצאת עם מיכל, תלמידה מכיתה מקבילה.
לאחר סיום התיכון, נעם שוב ניסה לזכות בתשומת לבה של זיווה.
הוא אפילו הציע לה נישואין במסיבת הסיום…
אבל זיווה דחתה אותו בנחרצות “לא!”. אפילו לא העלתה על דעתה להיות איתו.
אחרי הלימודים באוניברסיטה העברית, זיווה התקבלה לעבודה כרכזת חשבונות במשרד ידוע. המנהל שלה, עמית בן-אברהם, היה גבר מרשים, כהה שיער, מבוגר ממנה בעשר שנים.
זיווה העריצה את מקצועיותו, הופעתו המרשימה ותבונתו.
נרקמה ביניהם מערכת יחסים, וזיווה לא הוטרדה מהעובדה שהוא נשוי ואב לילד קטן.
עמית בן-אברהם הבטיח לה שיתגרש, ונשבע שאוהב רק אותה.
חלפו שנים, וזיווה התרגלה לבלות את השבתות והחגים לבד, תוך שהיא מחכה שעמית יקיים את הבטחותיו.
יום אחד ראתה את עמית עם אשתו במרכז קניות בירושלים.
אשתו הייתה בהריון, והוא אחז בידה בדאגה. אחר כך הרים את השקיות והלך איתה אל הרכב.
זיווה, בעיניים מלאות דמעות, צפתה במראה המושלם הזה.
למחרת התפטרה מהעבודה…
שנה אז התקרב חג החנוכה, ולזיווה לא היה חשק כלל לקנות מצרכים או לקשט את הבית.
יום אחד שבה לביתה וגילתה שהדוד התקלקל, והבית היה קר. היא גרה בבית קטן בפרברי העיר.
ניסתה להזמין טכנאי שיתקן, אך ערב החג כולם דרשו סכום גבוה מאוד, במיוחד כשהבינו שמדובר בנסיעה לפריפריה של ירושלים ושזו תקופת חגים.
זיווה כמעט התייאשה והתקשרה לחברתה תמר, שבעלה עבד בתחום.
תמר הבטיחה לברר מול בעלה.
כעבור שעתיים שמעה דפיקה בדלת.
על הסף עמד מישהו זר, אך כשהתבוננה היטב זיהתה את… נעם, חבר ילדותה מבית הספר.
“שָלוֹם, זיווה, מה קרה כאן אצלך?”
“אה… איך ידעת לבוא?”
“הבוס התקשר אלי, שלח אותי לכתובת הזו. שלא תקפאי פה מקור. רוקנת במקרה את המים מהמערכת, כדי שלא יקפא?”
“לא, אני אפילו לא יודעת איך עושים את זה.”
“אוי, זיווה, עוד רגע היית נשארת בלי חימום בחורף. מזל שאין בחוץ קרה ירושלמית נוראה כרגע.”
נעם מהר רוקן את המים מהמערכת, התעסק קצת עם הדוד ונסע לקנות חלקים.
תוך שעה חזר עם כל מה שצריך.
בקרוב שוב היה חם ונעים בביתה של זיווה. נעם שטף ידיים ואמר:
“זיווה, הברז אצלך דולף והנורה מהבהבת… מה, בעלך לא מתקן?”
“אין לי בעל בכלל…”
“באמת? עדיין מחכה לאידאל הנסיך שלך?”
“איזה נסיך… אין לי אף אחד,” הודתה לבסוף.
“ולמה אז סירבת לי אז?” חייך נעם.
היא שתקה.
לאחר שמילא את הברז והחליף את הנורה, נעם נפרד לשלום.
זיווה נשארה להרהר בעבר בילדות, בנעורים, ובעיקר על הנער השמנמן שאהב אותה כל השנים.
נעם השתנה הפך לגבר גבוה ודק עם עיניים חומות חמימות, אך החיוך תמיד נשאר לו אותו חיוך מתקופת בית הספר.
היא אפילו שכחה לשאול אם נשוי הוא.
בערב ראש השנה, פתאום שמעה שוב דפיקה בדלת.
הלכה לפתוח לא ציפתה לאורחים.
על הסף עמד נעם, לבוש בחליפה חדשה וזר פרחים בידיו.
“זיווה! אגיד זאת שוב. תינשאי לי סוף סוף, או שתמתיני לנסיך עד לגיל הפנסיה?”
היא פרצה בבכי מרוב שמחה והנהנה במרץ.
הפעם, מההצעה השנייה זיווה סוף סוף הסכימה.
