אני מתבייש לקחת אותך לערב הגאלה, יאיר אפילו לא הרים עיניים מהסמארטפון שלו. יהיו שם אנשים. אנשים אמיתיים.
תרצה עמדתי ליד המקרר עם שקית חלב ביד. שתים-עשרה שנות נישואים, שני ילדים. ופתאום, אני בושה.
אני אשים את השמלה השחורה. ההיא שאתה בעצמך קנית לי.
זה לא בגלל השמלה, הוא סוף סוף הסתכל אליי. זה את. הזנחת את עצמך. השיער, הפנים… משהו בך פשוט כבוי. שם יהיה רועי עם אשתו. היא סטייליסטית. ואת… את מבינה לבד.
אז לא אלך.
חכמה. אגיד שיש לך חום. אף אחד לא יגיד מילה.
הוא נכנס להתקלח, ואני נשארתי לבד במטבח. בחדר הסמוך ישנים הילדים. נדב בן עשר, הדסה בת שמונה. משכנתה, חשבונות, ישיבות הורים. נבלעתי בתוך הבית הזה, ובעלי מתחיל להתבייש בי.
מה, הוא השתגע? הדסה, החברה הספרית שלי, הסתכלה עליי כאילו סיפרתי לה שהעולם עומד להיגמר.
מתבייש לקחת את אשתו לערב? מי הוא חושב שהוא בכלל?
מנהל מחסן. קיבל קידום.
ועכשיו את לא ראויה? הדסה שפכה מים חמים לתוך הקומקום בעצבים. תקשיבי לי. את זוכרת במה עסקת לפני הילדים?
עבדתי מורה.
לא עבודה. את הכנת תכשיטים. מחרוזים. יש לי עדיין את השרשרת ההיא עם האבן הכחולה. שולחים לי כל הזמן לשאול איפה קניתי.
נזכרתי. הייתי יושבת מכינה תכשיטים בערבים, כשיאיר עוד הסתכל עליי כל כך סקרן.
זה היה לפני שנים.
אז מה? תעשי שוב, הדסה התקרבה. מתי האירוע הזה?
בשבת.
מעולה. מחר את באה אליי. אני מסדרת לך שיער ואיפור. נתקשר לרות היא עם השמלות. ותכשיטים תביאי את שלך.
הדסה, אבל הוא אמר…
שיילך עם ה”אמר” שלו. את תבואי לערב. הוא יתייבש מפחד.
רות הביאה שמלה סגולה, ארוכה, עם כתפיים חשופות. מדדנו שעה, סידרנו, נעצנו סיכות.
לצבע הזה צריך תכשיטים מיוחדים, רות התהלכה סביבי. כסף לא מתאים. גם לא זהב.
הוצאתי קופסה ישנה. בתוכה, עטופות בבד רך שרשרת ועגילים. אבני לאפיס בעבודת יד. הכנתי אותם לפני שמונה שנים, לאירוע חשוב שמעולם לא התרחש.
איזה יופי, רות נשמה עמוק. את עשית את זה?
אני.
הדסה עשתה לי תסרוקת רכה, לא מוגזמת. האיפור עדין אבל מודגש. התלבשתי, חגרתי תכשיטים. האבן הייתה קרה וכבדה על הצוואר.
תראי, רות דחפה אותי למראה.
נעמדתי. ראיתי מישהי שאני לא מזהה לא האישה שניקתה כלים ובישלה מרקים שתים-עשרה שנה, אלא את עצמי. איך שהייתי פעם.
מסעדה בטיילת. האולם מלא שולחנות, חליפות, שמלות ערב, מוזיקה. נכנסתי מאוחר, כמו שתיאמתי. שקט נפל לשנייה.
יאיר עמד ליד הבר, צוחק מאיזה בדיחה. הוא ראה אותי ופניו קפאו. חלפתי על פניו בלי להביט, ישבתי ליד השולחן הרחוק. גב זקוף, ידיים רגועות על הברכיים.
סליחה, זה מקום פנוי?
גבר בן ארבעים וחמש בערך, חליפה אפורה, עיניים חכמות.
פנוי.
גל. שותף של רועי לעסק אחר. מאפייה. ואת, אם מותר לשאול?
תרצה. אשת מנהל המחסן.
הוא הביט בי, ואז בתכשיטים.
לאפיס? זה בעבודת יד, אני קולט. אמא שלי אספה אבנים. כזה לא רואים כל יום.
אני הכנתי.
באמת? גל התקרב, הסתכל על השרשרת. משהו רציני. את מוכרת?
לא. אני… עקרת בית.
מוזר. עם ידיים כאלה לא נשארים בבית.
כמעט כל הערב לא עזב. דיברנו על אמנות, על אבנים, על איך אנשים שוכחים את עצמם בשגרה.
גל הזמין אותי לרקוד, הביא יין מבעבע, צחק מבדיחותיי. ראיתי את המבט של יאיר מעבר לשולחן, הולך ומחשיך.
כשיצאתי, גל ליווה אותי לרכב.
תרצה, אם תחזרי להכין תכשיטים תתקשרי, הגיש לי כרטיס ביקור. אני מכיר אנשים שזה בדיוק מה שהם מחפשים.
לקחתי את הכרטיס והנהנתי.
בבית יאיר החזיק מעמד בדיוק חמש דקות.
מה עשית שם בכלל? כל הערב עם גל הזה! כולם הסתכלו, את מבינה? כולם ראו שאשתי מתמרחת על זר!
לא התמרחתי. דיברתי.
דיברת? רקדת איתו שלוש פעמים! שלוש! רועי שאל מה קורה. התביישתי למות!
תמיד אתה מתבייש, חלצתי נעליים והשארתי ליד הדלת. מתבייש להביא אותי, מתבייש שמסתכלים עליי. אתה מתבייש במשהו בכלל?
סתמי. את חושבת ששמת איזה סמרטוט והפכת למישהי? את כלום. עקרת בית, חיה על חשבוני, עכשיו גם עושה מעצמך נסיכה.
פעם הייתי נשברת, בוכה. נכנסת למיטה, מפנה לו גב. אבל עכשיו משהו בי נעמד מחדש או אולי השתנה.
גברים חלשים מפחדים מנשים חזקות, אמרתי בשקט. אתה קטן, יאיר. אתה מפחד שאראה כמה.
לכי מפה.
אני מגישה בקשה לגט.
הוא שתק, הביט בי. לראשונה בלי כעס עם בלבול.
לאן תלכי עם שני ילדים? על תכשיטים לא תתפרנסי.
אתפרנס.
בבוקר התקשרתי לגל.
גל לא לחץ. נפגשנו בבית קפה, דיברנו על עבודה. סיפר על חברה שמנהלת גלריה לפריטי אומנות ישראלית. שבעבודת יד היום זה ביקוש אמיתי, שאנשים נמאס להם מהמוכן.
את מוכשרת, תרצה. זה נדיר כישרון וטעם יחד.
התחלתי לעבוד בלילות. לאפיס, אגת, קרנליאן. שרשראות, צמידים, עגילים. גל לקח את התכשיטים לגלריה. אחרי שבוע הכל נמכר. ההזמנות גדלו.
יאיר לא יודע?
הוא לא מדבר איתי כבר.
ומה עם הגט?
יש לי עורכת דין. מתחילים לסדר.
גל עזר. בשקט, בלי הצגות. נתן לי קשרים, עזר למצוא דירה שכורה. כשארזתי מזוודות, יאיר עמד בדלת וצחק.
תחזרי אליי תוך שבוע. עם זנב בין הרגליים.
סגרתי מזוודה ויצאתי בלי להפנות ראש.
חצי שנה. דירה קטנה בפריפריה, ילדים, עבודה. ההזמנות זרמו. הגלריה הציעה לי תערוכה. פתחתי עמוד רשתות, העליתי תמונות. העוקבים עלו.
גל עבר עם ספרים, התקשר לילדים. לא לחץ, לא נדחף. פשוט היה שם.
אימא, את אוהבת אותו? שאלה הדסה יום אחד.
אני אוהבת.
וגם אנחנו אוהבים. הוא לא צועק.
אחרי שנה גל הציע נישואין. לא ברך, לא ורדים. פשוט אמר בארוחה:
אני רוצה אותך אצלי. את שלושתכם.
הייתי מוכנה.
עברו שנתיים. יאיר הלך בקניון. אחרי שפוטר מצא עבודה כסבל. רועי שמע על איך התנהג ופיטר אותו. עכשיו חדר שכור, חובות, בדידות.
הוא ראה אותנו מחוץ לחנות תכשיטים.
אני במעיל בהיר, שיער מסודר, הלאפיס על הצוואר. גל מחזיק לי יד. נדב והדסה צוחקים, מספרים משהו.
יאיר עמד ליד הוויטרינה. הסתכל בנו נכנסים לרכב. ראה את גל פותח לי את הדלת. איך חייכתי.
הביט בהשתקפות שלו. מעיל ישן, פנים עייפות, עיניים ריקות. איבד מלכה. למדתי להסתדר בלעדיו.
וזו הייתה הנקמה הכי כואבת להבין מאוחר מדי מה היה לו.
תודה לכם, קוראים יקרים, על הפרגונים, ההערות והחיבוקים!
