הכי קשה בלחיות עם גורה זה ממש לא מה שכולם חושבים.
זה לא להוציא אותה לטיול באמצע גשם ירושלמי מתיש, או כשקר כמו בגליל העליון, כשלא ישנת כל הלילה או כשהלב שלך קצת לא רגוע.
זה לא לוותר על חופשות באילת או מסיבות יום הולדת, כי בכל הזמנות כותבים בקפדנות: “תבוא, אבל בלי הכלבה…”
זה לא הפרווה הלבנה שמציפה את המצעים, נתפסת על חולצה אהובה, או איכשהו מצליחה להסתנן אפילו לחומוס שבצלחת.
זה אפילו לא לשטוף את הרצפה כל עשרים דקות, בידיעה ברורה שתוך רגע היא שוב תיראה כמו אחרי ל”ג בעומר גורי.
זה לא החשבון הבלתי נגמר אצל הוטרינר בתל אביב, ולא החשש חס ושלום שאולי תשכח חיסון או משהו חשוב אחר.
זה לא הפגיעה הקלה בחופש שלך, כי האני הפך ל”אנחנו”.
וזה בטח לא העובדה שהלב שלך כבר מזמן לא שייך רק לך…
כל זה? זאת אהבה.
זה חיים.
וזה, תאמיני או לא, בחירה שלך.
הקושי האמיתי זוחל בשקט כמו כאב ברכיים בכביש 6 יום אחרי הגשם, או רטיבות בלתי מורגשת שמטפסת בליל חורף במדבר יהודה.
ופתאום, בן רגע, את מרגישה:
היא כבר לא מסוגלת למה שפעם היה נורא ברור מאליו.
היא מנסה… אבל פשוט לא כמו פעם.
היא רצה אלייך, כמו תמיד… אבל כבר רואים שזה לא אותו מרץ של כלבת קיבוץ צעירה.
העיניים בדיוק אלה שאת מכירה רק שנכנסה בהן מין עייפות מתוקה, שמספרת:
“אני כאן, אבל כל יום זה יותר מאתגר ומעט כואב.”
ואת זוכרת מי היא הייתה.
ואת רואה מי היא עכשיו כל כולה שלך, סומכת עלייך עד הקצה.
היא תמיד האמינה בך:
שתהיי לצידה,
שתעזרי לה,
שתצילי אותה אם צריך.
ואת באמת הצלת, וגם דאגת לה.
אבל מזה? מהזקנה? מזה אין הצלה.
הכי שובר לב הוא לדעת, שהיא מבחינתה את כל עולמה
היא הייתה נחמה, בית, תקווה בשבילך…
ואת? בשביל הכלבה שלך, את היית הכל.
החיים שלה.
השמיים.
החלום הגדול.
ואת אפילו לא ממש מוכנה.
מוכנה לשחרר.
מוכנה לראות את מי שלימדה אותך אהבה בלי גבול הולכת ודועכת.
ואז מגיעה הדממה.
הכבדה.
המקום הריק בפינה של המיטה.
הקערה בלובי, שאף אף אחד כבר לא ילקק.
הלב שלך מפורק למלא חתיכות מיקרוסקופיות.
ואת יוצאת החוצה.
אבל הפעם, בלעדיה.
ושוב את מתפלקת לעצמך בלחש לאוויר:
“יאללה, בואי ילדה שלי…”
ואם היה אפשר לקחת את הזמן אחורה…
היית בוחרת בדיוק אותו הדבר מחדש.
היית בוחרת בעייפות, בעצב, בנתינה האינסופית.
כי זו אהבה אמיתית.
להכניס כלבה הביתה,
זה להצית מדורה בלב.
אש שמחממת גם הרבה אחרי שהיא עצמה לא כאן.
כי לכלב בעולם הזה יש שליחות אחת בלבד:
להגיש לך את הלב שלו על מגש באהבה.
