לא ציפיתי מבעלי
יעלי, צריך לעשות משהו… אמרה טלי באנחה לתוך הטלפון.
מה קרה? שאלה אחותה הצעירה, קצת מודאגת.
כבר מהשיחה הבינה יעל שמשהו לא בסדר, כי בדרך כלל הן הסתפקו בהודעות קצרות בוואטסאפ, אבל הפעם טלי עמדה על שיחת טלפון.
אמא כבר לא יכולה להישאר לבד בבית, אמרה טלי בנימה מאשימה. אם היית מדברת איתה יותר, היית יודעת את זה.
נו באמת, אל תתחילי עכשיו. תגידי ישר לעניין, מה אני לא יודעת?
טלי שוב נאנחה. היה קל להתרגז עליה, הרי בשנים האחרונות יעל הדגישה עד כמה היא עצמאית, וכל ביקורת קיבלה מיד בכעס.
אז ככה, אמא בת שבעים ושלוש. כל הזמן לחץ הדם שלה עולה ויורד, היא חלשה, בקושי יש לה כוח להכין לעצמה אוכל ולשמור על הסדר בבית, פירטה טלי בסבלנות. לפעמים אפילו למכולת בקושי יש לה כוח ללכת. תודה לשכנה, ניצה, שמביאה לה לחם מדיי פעם.
את רוצה להגיד שאמא רעבה? נבהלה יעל.
לא, ברור שלא! אני מגיעה פעם בשבועיים, מביאה לה מה שחסר. אני מדברת על זה שהיא כבר לא מסתדרת בלעדינו, ששום דבר לא קורה בבית בלעדינו. ואם, חס וחלילה, תיפול? במצבה זה יהיה בלתי אפשרי לטפל בה לבד.
הן שתקו רגע.
מרים הייתה תמיד אישה מלאה, ובשנים האחרונות רק העלתה במשקל. אף על פי שהרופאים רוצים שתשמור דיאטה, אמא פשוט אוהבת לאכול ונעלבת בכל פעם שמזכירים לה.
והיא גם כל כך בודדה, כמעט בוכה שאני הולכת… מתלוננת שכולם עזבו אותה… המשיכה טלי. זה נהיה בלתי נסבל.
אז מה את מציעה?
היה רגע של שתיקה. טלי התקשתה לדבר עם יעל, זה הפך ליותר ויותר קשה כל שנה.
אני מציעה שתעברי לגור אצלה.
יפה מאוד! ולמה דווקא אני? אני מנחשת יש לך את דניאל, הבעל שלך, זהב של אדם, ויש לך את עידו, הבן החורג הקטן, בחור בן עשרים וחמש שעדיין יושב אצלכם. נכון?
יעלי, למה את חייבת תמיד לעקוץ?
כי את מחליטה הכול בשביל כולם! ותמיד אכפת לך רק מעצמך! יעל כמעט צעקה.
גם טלי רעדה מכעס:
וכשאמא התרוצצה בינך לבין אבא החולה, הגיעה אלייך מהקיבוץ עם אוכל, שמרה על מאיה שיכולת לעבוד או לנוח, לא היתה לך בעיה, נכון?
יעל שתקה לרגע. טלי דיברה אמת. זה באמת מה שהיה כשהתגרשה מאבי של מאיה, והחמות שלה, יהודית, אישה נדירה, השאירה את יעל ואת הנכדה אצלה בדירה הקטנטנה עד שמאיה הגיעה לגיל שמונה עשרה.
יהודית לא ממש אהבה את הנכדה, והגרוש שלה שילם מזונות זעומים. יעל נאלצה להסתדר בעצמה ולא היה לה קל, אבל עזרת ההורים שלה הייתה בשביל הצלה, ואמא מאוד עזרה לה אז. למה הן מזכירות לה את זה כל הזמן לא ברור…
כשמאיה סיימה תיכון והתחילה לימודים במכללה בתל אביב, יעל חשבה שאפשר סוף סוף לשנות חיים, ועברה להשכיר דירה בהרצליה ועבדה פה ושם לא פשוט בגיל ארבעים למצוא עבודה טובה. אבל היא למדה להסתדר ולא רצתה בשום פנים לחזור ליישוב.
קל לך להגיד, את לא יודעת מה זה לגדל ילדה לבד! עקצה בחזרה את טלי.
עכשיו טלי השתתקה.
בחייה של טלי תחילה הלך לא רע. היא נשארה אחרי הלימודים לעבוד כרואת חשבון בעיר, רצתה להתחתן טוב, אבל הבחורים לא התאימו זה שותה, זה מפונק, זה סתם מתחמן.
רק בגיל שלושים ותשע פגשה את דניאל שלוש שנים מבוגר ממנה, אלמן עם בן בן עשר, עידו.
דניאל עבד כחשמלאי במועצה, איש של מעשים, שתקן, מסודר בצורה קיצונית, לא שותה.
טלי התאהבה בו עד כלות, במשך ארבע עשרה שנים שנישואיהם (הם התחתנו שנה אחרי שהכירו) עשתה הכל בשבילו.
בהתחלה היה קשה להרוויח את אהבתו של עידו, אבל בסוף התחברו, והיא ממש ראתה בהם את מרכז עולמה.
כמובן, רצתה מאוד ילד משלה, אבל לא הצליחה, אז דניאל ועידו הפכו למשפחה.
ואת כל זה לא התכוונה להפסיד.
רציתי לקחת את אמא אלינו, אמרה טלי בקול חנוק אבל היא ממש מסרבת אפילו לשמוע על זה.
רגע, ודניאל שלך לא מתנגד? הקניטה יעל. או שכרגיל לא אמרת לו כלום ועשית כאילו אמא תסרב מראש?
יעלי, מספיק, בואי נדבר ברצינות!
דיברנו מספיק, יעל חתכה וניתקה.
באמת דיברו מספיק.
טלי החזיקה את הפלאפון, מביטה בנקודה אחת. כמה חלמה שיוכלו לסדר שדווקא יעל תעבור למרים, היא תמשיך לעזור בכסף, במצרכים, ותבוא לבקר. הרי ביישוב דווקא יש אינטרנט סביר, יעל יכולה למצוא עבודה מהבית.
אבל כנראה שיעל בשום אופן לא תקל לה את החיים. כמו שהייתה מפונקת בילדות, כך גם עכשיו אי אפשר לצוות עליה.
“לדבר עם אמא. היא אומרת שהכול בסדר, לא צריכה עזרה. תפסיקי עם ה’דרמה’ שלך.” שלחה יעל הודעה למחרת.
טלי לא השיבה. ממילא, ליעל אמא מספרת שהכול טוב, שלא חסר לה כלום, למרות שהיא בקושי מדברת איתה פעם בחודש. כי יעל הרי רגישה, ואם יפגעו בה תתרחק לגמרי…
אבל טלי מקשיבה לשעתיים של תלונות לפחות פעם בשבוע, ולא מצליחה לישון בלילה מרוב דאגה.
אפילו דניאל, שלרוב לא שם לב למצב הרוח שלה, כבר שאל לאחרונה אם קרה לה משהו.
היא לא סיפרה לו למה להעיק עליו עם זה? אבל באמת, מה אפשר לעשות? לשכור מטפלת? המשכורת לא תספיק…
טוב, די! דניאל הניח את כוס התה בכוח על השולחן. כבר שלושה חודשים את לא את. מה קורה? קדימה, תגידי.
טלי התפרצה בבכי, אבל השתדלה להירגע מהר, גברים הרי לא אוהבים דמעות, וסיפרה לו בקצרה.
ולמה לא סיפרת לי שאמא שלך לא מרגישה טוב? שאל דניאל והביט בה במבט חודר.
לא רציתי להטריד אותך, מלמלה.
כנראה הייתה זו טעות. מה הוא צריך את הכאב ראש הזה…
טוב, דניאל קם. תודה על הארוחה. אני הולך לישון.
אפילו חדשות לא ראה בטלוויזיה. מה יהיה עכשיו?
כל הלילה טלי התהפכה במיטה, לא מצליחה להירדם, ובבוקר אפילו לא שמעה את השעון המעורר.
לא הייתה עבודה בשבת, אבל תמיד הקפידה להגיש לדניאל ארוחת בוקר בזמן. עכשיו עוד פישלה.
אבל דניאל ישב רגוע במטבח, קרא משהו בפלאפון.
התעוררת? פנה אליה. הפנים רציניות, הקול רגוע.
כן דני! אני כבר מכינה! מיהרה טלי.
תשבי, צריך לדבר.
טלי התיישבה בזהירות, ממתינה במתח.
חשבתי על זה קצת. צריך לעזור לאמא שלך. לא משאירים מבוגרים ככה לבד. אמא שלי, זכרונה לברכה, לא זכתה להזדקן… בקיצור, אנחנו עוברים אליה. בדקתי אני יכול לעבוד אצל אחד החקלאים שם, וגם לך נמצא עבודה.
היא כמעט נפלה מהכיסא.
דניאל… אתה בטוח?
לחלוטין. או שאת חושבת ששכחתי איך מרים דאגה לעידו כשהיה קטן? לא, יש לי זיכרון טוב. חוץ מזה, כבר הרבה שנים אני חולם לעבור ליישוב קטן. אם חמותי לא תתנגד זה מה שנעשה.
טלי הביטה בבעלה בתדהמה. היא לא דמיינה שדניאל יציע כזאת הצעה.
ומה עם עידו? שאלה.
מה איתו? צחק דניאל בחור בריא, יש לו עבודה, השכלה, דירה. רק יחכה שנשחרר לו את הדירה…
דני! טלי קפצה עליו בחיבוק, מייבבת, שוכחת שבעלה בכלל לא אוהב גילויי רגשות דרמטיים כאלה.
אבל הפעם הוא לא התרחק. רק ליטף לה את הכתפיים.
נו, די. הכול יהיה בסדר.
והיא כל כך קיוותה שהוא צודק.
