תגידי, את לא מאמינה מה קרה לי. יום הולדת ארבעים שלי, כן? תאריך עגול, ענק, ואפילו לא ברכה אחת מצד המשפחה של שחר. אני יושבת בערב עם כוס יין, רואה את הטלפון שותק על המפה הלבנה, לא רוטט, לא נדלק, כלום. אני אומרת לשחר, “תגיד, אולי יש תקלה? אולי הם התבלבלו בתאריך? אין מצב שהם שכחו, זה לא יום הולדת רגיל, זה ארבעים!”
שחר, כמו תמיד, מוריד מבט אל צלחת הברווז שהכנתי ומעיף איזה חיוך מאולץ. המוזיקה ניגנה ברקע, בבית הדליקנו נרות, והריח יו, הריח של תפוזים ועץ אשוח. חגיגה מושלמת, השקעה של יומיים באוכל, רק כי הנחתי שאולי בערב יבואו אח שלו ואימא שלו. או לפחות יתקשרו.
“נו, את יודעת איך אימא שלי,” הוא מנסה לתרץ, “היא בטח לא מרגישה טוב, או תקועה בדירה עם איזה תיקונים… טוב, בעצם, מה תיקונים בחורף… בקיצור, היא בטח שכחה, את יודעת, הגיל. ושרון? נו… תקופה לחוצה בעבודה, סוף שנה.”
אני פשוט נקרעת מצחוק. כאילו כל פעם שאני צריכה לשמור על הילדים של שרון או להלוות לה כסף, פתאום היא מתפנה אליי כמו גונבת רגע לנשום. אבל כשזה אני? אין לה זמן אפילו ל”יום הולדת שמח”.
עמדתי ליד החלון, מסתכלת על טיפות הגשם ושואלת את עצמי מה, ככה נראה ארבעים? אני חמש עשרה שנה כאן בשביל המשפחה שלהם נהגת על, טבחית, קואצ’רית, והנה, בתאריכים החשובים באמת כלום.
שחר ניגש, מחבק אותי כזה, “מה, הכול בסדר, רוני. זה שנינו כאן, לא? התשומת לב שלי, המתנה שלי.” והוא באמת נתן לי שובר לספא שרק דיברתי עליו מלא, כי הוא אוהב בלי ציניות בכלל. אבל הוא אף פעם לא יודע לעמוד מול אמא שלו, ריקי, או מול החוצפה של שרון אחותו. תמיד הולך ראש בקיר ולא ממש מדבר. מקווה שהכול ייפתר לבד.
“שחר,” אמרתי לו, “אני לא נעלבת. פשוט מסיקה מסקנות.”
וזה באמת לא קרה ברגע. אני זוכרת את יום ההולדת שארגנתי לריקי בשנה שעברה שישים וחמש. לקחתי חופש מהעבודה, אירגנתי אולם בנתניה, עשיתי תפריט, עוגה בת שתי קומות, אלבום תמונות שהרכבתי בעצמי. מה קיבלתי בחזרה? “תודה רק היה אפשר לשים עוד קרם”, ומתנה, ג’ל למקלחת שנקנה די בטוח בסופר לידם, שתי יחידות במחיר אחד.
ושרון? בשביל שרון אני “רוני, תקפיצי את הקטנים מהגן, לא מספיקה למניקור”, או “רוני, תעזרי לי בעבודת גמר, את הכי חכמה”, או “רוני, תשאילי לי שמלה לאירוע”. ואני נותנת. חופשי. כי חשבתי שכך צריכה להתנהל משפחה.
ובאותו ערב שום טלפון, לא בסופ”ש, לא למחרת. אפילו לא סטיקר במשלוח קבוצתי. שבוע דממה. ואז, ביום השביעי, פתאום “שרון”.
“היי, מלכת יום ההולדת!” קול צוהל, חמוד. “תקשיבי, אני ויואב החלטנו לנסוע לסופ”ש לירושלים, חייבים חופש. תוכלי לקחת אלייך את מוקה? היא מכירה אותך, לא תבכה. מלונות לכלבים זה מטורף ביוקר, ואין לי כוח להוציא על זה אלף שקל.”
עמדתי שם, הטלפון ביד, בסלון.
“היי, שרון. אין לך מה להגיד על שבוע שעבר?”
“מה היה? אה, יום הולדת שלך. אויש, רוני, הראש שלי מתפוצץ, יצא לי מהראש. תגידי, את לא נעלבת, נכון? משפחה, מה זה חשוב תאריכים. אז מה עם מוקה? אביא בערב שישי.”
מוקה זה השוגרנודל הענקי הזה שחיסל לי סנדלים ומיסמר מחדש את הטפט. אמרתי לה, “לא”.
“מה זה לא?” היא בשוק.
“פשוט לא. לא אקח את מוקה”.
והיה שתיקה. שתיקה כבדה.
“מה, את רצינית? לבטל מלון עכשיו? מה, כל השנים כן ועכשיו לא?”
“פשוט לא. יש לי תוכניות אחרות. מלון כלבים פתוחים ארבעה עונות בשנה.”
“אוף! מה את ילדותית. על כרטיס ברכה נפגעת? ארבעים, רוני, לא ארבע! לא מאמינה שאת כזאת קטנונית. אני מתקשרת לאימא.”
“בהצלחה,” ניתקתי.
הידיים טיפה רעדו אבל בלב הייתי רגועה, אפילו מרוצה מעצמי. פעם ראשונה שאמרתי “לא”. ותראי, השמיים לא נפלו, הקירות לא קרסו, רק הבצק בקערה תפח כמו כלום.
בלילה שחר בא מותש, כנראה קיבל שיעור נזיפה מהחמולה.
“רוני, אמא אמרה ששרון בוכה, ירדו להם כל התוכניות. אולי ניקח את מוקה? נו, מה כבר יקרה?”
הסתכלתי עליו ישירות, ואמרתי, “שחר, הם שכחו אותי ביום הכי חשוב שלי. הם רק זוכרים אותי כשצריך משהו. אתה לא רואה שזה חד-צדדי?”
“אני כן,” הוא מדוכא, “אבל זה משפחה…”
“משפחה אמורה לכבד. לא לסחוט ולנצל. מהיום לא נוח לי? גם אני לא שם.”
הוא שתק. בסוף, לא לקחנו את מוקה. שרון שילמה שלוש מאות שקל ללילה לכלביה, והפכתי לפרסונה נון גראטה. כולם דיברו עליי, קראו לי “נשכנית”.
אבל אז בא המבחן הגדול ריקי, אימא של שחר, חגגה שבעים. אירוע חייו. כל המשפחה, כולל גיסים, חברים מבית הכנסת, שכנים מהשומרון, כולם. והמקום: הווילה בשפיים, ששחר בנה לה במו ידיו.
תמיד זה קורה ככה שבועיים לפני, ריקי מתקשרת עם תפריט לשבת (אי תפריט. דאטה בייס), רשימת קניות עליך, הכל להביא, לבשל טונות אוכל, כי לה אסור לעמוד ממושך ולשרון יש “מניקור”.
הטלפון צלצל בינואר. “רונינקה, מה שלומכם? שומעת? יום הולדת, צריך כבר להתחיל. רשימת קניות קחי דף: איקרה כחולה, סלמון טרי, בשר צלי, עוגות… שלושה סלטים מינימום…”
אני עומדת, טורפת קפה, מחזיקה טלפון בלי לכתוב.
“ריקי, סליחה שאני נכנסת לדברים. מי אמור לבשל את הכול?”
“מה זאת אומרת מי? את עם ניסיון, אני ברקע נותנת הוראות, שרון תסדר שולחן. ברור.”
“ריקי, השנה לא אוכל. ביומיים האלו אני עסוקה. אגיע בתור אורחת. לא מבשלת הפעם. אמרתי את זה מראש.”
שקט קפוא.
“עסוקה? מה יותר חשוב מאימא של שחר? מה נהיה איתך? מי יבשל? אני הקשישה תעבוד? או שרון עם המניקור שלה?”
“אפשר להזמין קייטרינג, ריקי. או פשוט להזמין ממסעדה. זה נוח, וחוסך שטיפת כלים.”
“מסעדה? ראית כמה זה עולה? אין לי תקציב. ותרי על המשחקים, רוני. אני מחכה לראות אותך עם הקניות בערב שישי. תעדכני את שחר.”
נפלה השיחה.
שחר בא בערב כולו לחוץ.
“אמא שולחת רשימה, עשרים אלף שקל קניות! רוצה שנבוא עזור לה בשישי.”
“אתה לך, תבשל, בכיף. אני לא מגיעה מוקדם, לא מבשלת. אמרתי.”
הוא הסתובב מתוסכל, עשה טלפונים, בסוף באמת קנה הכול. אבל לבשל? לא ידע. ושרון, כרגיל, “לא נוגעת בתפו”א, זה הורס ציפורניים”.
הגיע יום האירוע. שבת. לי אין לחץ. קמתי מאוחר, אמבטיה, מסכה לפנים, שמלה כחולה ומהממת, פן כמו בסרטים. שחר התקשר חמש פעמים “רוני תבואי! אין אוכל, אמא משתגעת, לא מצאתי את המלח…”
“אגיע בצהריים, כפי שהוזמנתי,” עניתי בנחת.
הזמנתי מונית יוקרה, עצרתי בדרך לקנות פרחים, הפעם זר צנוע חרציות, לא תריסר ורדים. קניתי גם מתנה.
מגיעים לבית תוהו ובוהו בבית. ריקי בעצבנות עם חלוק, שרון חותכת ירקות עם פרצוף כבוי, שחר נשרף מול המנגל. בסלון, האורחים רעבים, על השולחן רק מים וסכו”ם.
“שמח שבאת,” ריקי כמעט צורחת. “הצלת אותנו כנסי למטבח, מיד!”
“בואי נמרוד, ריקי הגעתי בתור אורחת. בישול זה לא חלק מהעסקה השנה. כך סיכמנו, כן? מצפה להתפנק עם כולם.”
והגבתי בקול שכולם שמעו.
“מה יש בקופסה?” היא זורקת עליי בזלזול.
“זה מתנה לוח שנה, סימנתי בטוש אדום את כל ימי ההולדת במשפחה. שתזכרי פעם הבאה לברך גם אותי, לא רק לקחת אותי כמובן מאליו.”
נהיה שקט בסלון, אבל דוד מיקי פלט “צודקת לגמרי”, אפילו צחק. ריקי רתחה, שרון התמרמרה, ובסוף, חתכתי אחרי שעה. שום אוכל, רק קצת שימורים בסנדוויצ’ים.
“שברת אותי,” אמר שחר ביציאה.
“פעם אחת, שחר, היית צריך להרגיש כמה שווה העבודה שלי. אולי עכשיו תתחילו לכבד. תבוא הביתה, איזמין פיצה כמו שצריך.”
החמולה סערה חודש שלם, ריקי הייתה נעלבת, שרון צרחה. ואז קרה משהו שממש לא ציפיתי. שחר נרגע, פתאום ראה מה אני שווה הבית שלנו חמים, יש סדר, כי אני כאן. אצלו בבית? סלט.
חודש אחרי, שחר חזר עם זר ענקי של ורדים. לא ליום הולדת, סתם באמצע שבוע. “הנה, מתנה סתם ככה, רוני. ואגב, אמרתי לאמא שלך שפסח הזה לא באים לנקות לה חצר. אנחנו נלך לספא, לבד.”
הסתכלתי עליו, חייכתי. “ומה עם תפוחי אדמה?”
“קונים בסופר, לא קוטפים אצל אמא שלי”, הוא קבע.
מאז, ברור לי. אם אין הערכה אין שירות. שבועיים לפני יום האישה, קיבלתי ברכה משרון: “חג שמח, רוני! שתהיה לך אביב שמח”. אפילו טוליפ.
ניצחון קטן. אני לא החברה הכי טובה של שרון, וריקי לא הפכה פתאום לאמא השנייה שלי, אבל הבינו אצל רוני כבר לא עובדים בחינם; דלת הלב פתוחה רק עם מפתח שנקרא כבוד הדדי וזיכרון לתאריכים.
ועד היום, מדווח שחר, הלוח שנה שלי עם החתולים תלוי בפינת המטבח אצל ריקי, יום ההולדת שלי מוקף בעיגול אדום, שלא תעיז לשכוח.
מכירה את זה מהבית שלך? ספרי לי אם גם את חטפת התעלמות כזאת פעם.
