לפני שנתיים נפטרה סבתא של נטע, והשאירה לה בית בכפר בגליל עם גינה רחבה וערוגת ירקות. לי ולנטע יש הרבה זיכרונות טובים מהמקום הזה; בילדותה נטע אהבה לשחק שם ולעזור לסבתא בעבודות הבית והגינה. בכל סוף שבוע, היינו מגיעים לשם יחד עם המשפחה וחמותי, כדי ליהנות מהאוויר הצח ומהפירות שקטפנו מהעצים. היחסים שלי עם חמותי היו רגועים בדרך כלל, בלי מריבות או ויכוחים מיוחדים.
התקרב מועד הקטיף, ונטע דאגה להכין את כל מה שצריך כדי לבשל ריבות, לקלות פירות לעונה ולכבוש ירקות לחורף. אך כשהגענו לשם, חיכתה לנו אכזבה כל הדובדבנים, התאנים והפטל פשוט נעלמו. שכנים סיפרו לי שילדי הכפר אולי נכנסו לגינה בתקופת הקטיף, אבל זה היה נראה בלתי סביר אפילו לכנופיית ילדים לא היה לוקח פחות מיום שלם לקטוף את כל הפירות.
אז פתאום הגיחה הדודה של נטע, שגם היא גרה בכפר, וסיפרה לי בהתרגשות שחמותי ביקרה שם יום קודם לכן ולקחה עמה שתי דליים גדולים מלאים בפירות. נטע נעמדה נבוכה ומופתעת.
נטע החליטה לדבר ישירות עם חמותה, ששמרה על קור רוח והודתה מיד שלקחה את כל הפירות. היא הסבירה בפשטות שרצתה להעניק לנכדיה ויטמינים עם פירות טריים, ושלא יכלה להרשות לעצמה לקנות כאלו במחירי השוק בחיפה. נטע התקשתה לעכל את התשובה הזאת וביטאה את תסכולה מהמקרה. עכשיו הייתה צריכה לקנות פירות בסופר במחיר מלא כדי להסתדר לקראת החורף.
כשחזרנו הביתה, נטע סיפרה לי על השיחה עם חמותה וגם אני התקשרתי לשוחח איתה, ושנינו הופתענו מאוד ממה שעשתה. נטע החליטה לקחת את העניינים לידיים היא לקחה את המפתח לבית בכפר מהחמות. מהיום, חמותי מגיעה איתנו בלבד לביקורים, וכך אני ונטע שקטים שמה שקרה לא יחזור בשנית.
מהמקרה הזה למדתי שיחס אמיתי ופתוח בתוך המשפחה חשוב, ושהצבת גבולות ברגישות לפעמים מחויבת, גם כלפי אנשים קרובים.
