לפני שנתיים, סבתא של תמרה נפטרה והשאירה לה בית בכפר עם חצר גדולה וגינת ירק. לתמרה יש זיכרונות נעימים מילדותה, כשהייתה משחקת שם ועוזרת לסבתה בעבודות הבית. בכל סוף שבוע, היא הגיעה לשם עם משפחתה ועם חמותה כדי ליהנות מהאוויר הצח ומהפירות בגינה. הקשר שלה עם חמותה היה שליו, ללא ויכוחים או אי הבנות.
עם בוא עונת הקציר, תמרה התכוננה להכל הכינה סירים לכל הריבות, הקומפוטים והכבושים שרצתה לעשות. אך כשהגיעה לבית, נחרדה לגלות שכל הדומדמניות, האוכמניות והפטל נעלמו. השכנים סיפרו לה שכנראה הבנים מהכפר נכנסו לקטוף מהגינה בזמן שהיא לא הייתה, אך זה לא הסתדר לה לא ייתכן שייקח להם יום שלם לקטוף את כל הפירות.
פתאום, דודה שלה שגרה בסמוך רצה אליה וסיפרה שבערב שלפני כן, חמותה של תמרה הגיעה בעצמה ולקחה איתה שתי דליים גדולים מלאים בפירות יער. תמרה הרגישה כעס והייתה נבוכה.
היא פנתה לחמותה, שענתה לה בשלווה והודתה שלקחה את כל הפירות. היא הסבירה שרצתה לתת לנכדים שלה ויטמינים, ולא יכלה להרשות לעצמה לקנות במחירי השוק. תמרה לא האמינה למה ששמעה והביעה את זעמה עכשיו היא תצטרך לקנות הכל בסופר בשביל להתכונן לחורף.
כשחזרה הביתה, היא סיפרה על המקרה לבעלה שגם הוא היה מופתע ממעשיה של אמו. בתגובה, החליטה תמרה לקחת את המפתחות מהחצר מחמותה. מאז, חמותה לא הגיעה לבד לבית בכפר היא באה רק כשהם היו שם, וכך תמרה דאגה שמקרה כזה לא יחזור על עצמו בלי ידיעתה.
