יומן אישי
כבר הורדתי את הנעליים ושמתי מים בחמי, כשההודעה מהממונה שלי צצה בוואטסאפ: “תוכל/י להחליף מחר את מיטל? יש לה חום, ואין מי שיסגור את המשמרת.” הידיים עוד היו רטובות מהכיור, ומסך הטלפון התמלא סימני מים. ניגבתי אותן במגבת, הבטתי בלוח השנה בטלפון מחר היה הערב היחיד השבוע שבו תכננתי להיכנס למיטה מוקדם, לא לדבר עם אף אחד, כי בבוקר יש לי להגיש דו”ח, והראש כבר דפק.
כתבתי: “לא יכולה, יש לי…” ועצרתי. עלתה בי תחושת בחילה מוכרת: אם אסרב, אכזבתי. זה אומר שאני לא בסדר. מחקתי ועניתי קצר: “כן, אגיע.” ושלחתי.
המים רתחו. מזגתי לעצמי תה, התיישבתי על השרפרף ליד החלון ופתחתי את ההערה בטלפון שקראתי לה פשוט “הטוב”. כבר הייתה שם שורה: “סגרתי את המשמרת של מיטל”. הוספתי נקודה ופלוס קטן בסוף, כאילו זה עוזר להחזיק את המאזן.
ההערה הזו הייתה איתי כמעט שנה. פתחתי אותה בינואר, אחרי החגים, כשהכל התרוקן בפנים והייתי צריכה הוכחה שהימים לא נעלמים סתם. אז כתבתי: “הסעתי את דליה מקומה חמש לקופת חולים”. דליה הולכת לאט, שקית בדיקות בידה, ומפחדת לעלות לאוטובוס. התקשרה, אמרה לי: “יש לך אוטו, תקפיצי אותי, אחרת לא אספיק”. לקחתי, חיכיתי לה באוטו שתחזור, והחזרתי אותה.
בדרך חזרה הרגשתי עצבנית. איחרתי לעבודה, הראש כבר החשב טענות של אחרים תורים ורופאים. התביישתי בכעס הזה, בלעתי אותו, שתיתי קפה בתחנת דלק. כשכתבתי בהערה, ניסיתי שזה ייצא נקי.
בפברואר הבן שלי נסע לשליחות והביא אליי את הנכד לסופ”ש. “את גם ככה בבית, ממילא לא קשה לך”, קבע, לא שאל. הנכד חמוד, רעשן, תמיד “תראי”, “בואי”, “נשחק”. אני אוהבת אותו, אבל בערב רעדו לי הידיים מהעייפות, והראש צלצל כמו אחרי הופעה.
השכבתי אותו, שטפתי כלים, אספתי צעצועים, והוא פיזר שוב בבוקר. בראשון כשהבן הגיע, אמרתי “אני עייפה”. חייך, כאילו התבדחתי: “את הרי סבתא”, ונשק בלחי. בהערה כתבתי: “הייתי עם הנכד יומיים”. שמתי לב בצד לב, שלא ארגיש שזה רק חובה.
במרץ התקשרה בת הדודה שלי וביקשה הלוואה. “לתרופות, את מבינה”. לא שאלה מתי אחזיר. העברתי בלי לשאול מתי תחזיר. אחר כך ישבתי במטבח, חישבתי איך להסתדר עד למשכורת, ויתרתי על מעיל חדש שכבר קרוע במרפקים.
כתבתי: “עזרתי לבת דודה”. ולא כתבתי: “ויתרתי על עצמי”. הרי זה לא חשוב, לא?
באפריל, אחת הבנות בעבודה, צעירה, עם עיניים אדומות, ננעלה בשירותים ובכתה עזבו אותה, היא לא חשובה. דפקתי: “תצאי, אני כאן”. ישבנו על המדרגות, בין ריח צבע, הקשבתי לה חוזרת על אותו כאב, עד שנעשה חשוך ולא הספקתי פיזיותרפיה לגב כפי שהרופא הורה.
בבית שכבתי וצעק הגב. רציתי לכעוס, אבל הכעס היה עליי: למה אני לא אומרת “אני צריכה הביתה”? בהערה הוספתי: “הקשבתי ותמכתי ברותם”. ציינתי את השם, שיהיה חם יותר. ושוב לא כתבתי: “ויתרתי עליי”.
ביוני הסעתי קולגה עם שקיות לגן ירק שלה, כי האוטו שלה התקלקל. כל הדרך צעקה בטלפון עם בעלה, אפילו לא שאלה אם לי זה נוח. שתקתי, הסתכלתי על הכביש. כשירדה אמרה: “תודה, הרי זה בדרך שלך”. זה לא היה בדרך. חזרתי פקקים, הגעתי הביתה מאוחר, לא הספקתי לאמא והיא נעלבה.
בהערה כתבתי: “הסעתי את דניאלה לגן”. המילים “בדרך שלי” שרטו לי בלב, ונשארתי זמן ארוך עם מבט במסך.
באוגוסט התקשרה אמא באמצע הלילה. “מרגישה לא טוב, ויש לי לחץ, אני פוחדת.” קפצתי, זרקתי על עצמי ג’קט, הזמנתי מונית, נסעתי דרך רחובות ריקים. בדירה של אמא הגוף עומד, לחץ הדם גבוה, כדורים מפוזרים. מדדתי, נתתי תרופה, ישבתי לידה עד שנרדמה.
בבוקר נסעתי ישר לעבודה. במטרו עצמתי עיניים, פוחדת להחמיץ תחנה. בהערה כתבתי: “הייתי עם אמא בלילה”. בהתחלה הוספתי סימן קריאה, ומיהרתי למחוק הרגיש לי רועש מדי.
לקראת הסתיו הרשימה התארכה והפכה למסילה שלא נגמרת. וככל שהתארכה, הרגשתי יותר ויותר כאילו אני מדווחת ולא חיה. כאילו אהבה אליי נמדדת בקבלה, ואני אוספת קבלות להראות, אם מישהו ישאל: “ומה את עושה בכלל?”
ניסיתי להיזכר מתי ברשימה הופיע משהו עבורי, לא “בשבילי”, אלא “למעני”. ברשימה היו אחרים הכאבים, הבקשות, התכנונים שלהם. הרצונות שלי הפכו לגחמות שצריך להסתיר.
באוקטובר התרחש רגע חזק, קטן אך חורץ. באתי לבן עם מסמכים שביקש שאדפיס. בעודי עומדת בכניסה מחכה, הוא חיפש מפתחות ודיבר בטלפון. הנכד רץ סביב, צעק “מגיע לי סרט!” הבן סגר את השפופרת לרגע: “אמא, אם את כבר פה, תקפצי לסופר? צריכים חלב ולחם, אין לי זמן.”
אמרתי: “אני בעצמי עייפה.” אפילו לא הביט, רק משך כתף: “את הרי יכולה. את תמיד יכולה”. חזר לטלפון.
זה לא היה בקשה, אלא עובדה. עלתה בי הרגשה בוערת, וגם בושה שאני רוצה להגיד “לא”. שלא רוצה להיות נוחה.
עדיין הלכתי לסופר, קניתי גם תפוחים שהנכד אוהב. הנחתי הכול על השולחן ושמעתי: “תודה אמא”. התודה הייתה יבשה, אישור ביומן. חייכתי כמיטב יכולתי והלכתי הביתה.
בבית פתחתי את ההערה, הוספתי: “קניתי לבן מוצרי מזון”. שורה פשוטה. הפעם הידיים רעדו לא מעייפות, אלא מכעס. פתאום הבנתי שהרשימה שלי כבר אינה משענת היא קולר.
בנובמבר קבעתי תור לאורתופד הגב כבר לא מרשה לי לעמוד הרבה במטבח. קבעתי תור בשבת בבוקר שלא אצטרך לבקש חופשה. בערב שישי אמא התקשרה: “תבואי מחר? צריכה תרופות, ובכלל, לבד לי”.
אמרתי: “יש לי תור לרופא”. אמא שתקה לשניה, ואז: “אז אני לא חשובה”.
המשפט הזה תמיד עבד. תמיד ישר התחלתי להתנצל, להבטיח, להזיז עניינים. כבר פערתי פה כדי להגיד: “מייד אחרי הרופא אגיע”, ועצרתי. בפנים לא היתה עקשנות, רק עייפות, כאילו פתאום הבנתי שגם לחיים שלי יש משקל.
אמרתי בשקט: “אמא, אני אעבור אחרי הצהריים. חשוב לי ללכת לרופא”.
היא נשמה, כאילו הושארה בקור. “בסדר”, ענתה, ובסדר היה הכול: עלבון, לחצים, הרגלים.
בלילה לא ישנתי. חלמתי שאני רצה במסדרון עם תיקיות, דלתות נסגרות לפני. בבוקר הכנתי דיסה, לקחתי תרופות מהארון, ויצאתי. במרפאה, יושבת בתור, מקשיבה לדיבורים על בדיקות ופנסיה וחושבת לא על מה שאמצא, אלא על עצם זה שעשיתי משהו עבורי וזה הפחיד אותי.
אחרי הרופא, כמו שהבטחתי, הגעתי לאמא. קניתי תרופות, טיפסתי בשלוש קומות. אמא פתחה, שותקת, ולבסוף שאלה: “אז היית?” עניתי: “הייתי.” הוספתי, בלי להסביר: “הייתי צריכה”.
הביטה בי בפליאה, כאילו ראתה לראשונה לא תפקיד, אלא אדם. אחר כך פנתה למטבח. בערב, בדרך חזרה, משהו בתוכי התיישר. לא שמחה מרחב.
בדצמבר, בסוף השנה, שמתי לב שאני מחכה לשבתות לא כפסק זמן, אלא כהזדמנות. בבוקר, הבן כתב שוב: “יכולה לקחת את הנכד לכמה שעות? אנחנו צריכים לסדר דברים”. קראתי, האצבעות כמעט ובאופן אוטומטי כתבו “כן”.
ישבתי בקצה המיטה, הטלפון חם ביד. מסביב דממה, רק הרדיאטור פצפץ. נזכרתי שתכננתי את היום הזה רצה לנסוע לתל אביב, למוזיאון, לתערוכה שדחיתי כבר חודשים. רק להסתובב בין תמונות, לשתוק, שלא ידרשו ממני למצוא גרביים, או להכין ארוחת ערב.
כתבתי: “היום לא אוכל. יש לי תוכניות משלי”. שלחתי והנחתי את הנייד הפוך, כאילו זה יסייע לי לצלוח את התשובה.
התשובה הגיעה מיד. “טוב”, הוא ענה. אחר כך: “את כועסת?”
הפכתי את הטלפון, קראתי, והרגש המוכר להצטדק עלה. יכלה לכתוב ארוכות אני עייפה, גם לי מותר לחיות. אבל ידעתי שכשמסבירים באריכות זה הופך למשא ומתן. לי, כבר אין רצון לנהל מו”מ על עצמי.
כתבתי: “לא. פשוט זה חשוב לי”. ולא הוספתי.
התארגנתי כפי שהיה לעבודה: וידאתי שכיביתי את המגהץ, סגרתי חלונות, לקחתי ארנק וכרטיס. בתחנה עמדתי בין אנשים עם סלים ופתאום הרגשתי שאין מי שחייבת להציל כרגע. תחושה חדשה לא מלחיצה.
במוזיאון הלכתי לאט. התבוננתי בפנים משתקפים מהציורים, בידיים, באור בחלונות של הציורים. הרגשתי שאני לומדת שוב לשים לב לא לבקשות של אחרים, אלא אליי. שתיתי קפה בדלפק, קניתי גלויה עם הדפס, והחזקתי אותה המרקם העבה מרגיע.
כשחזרתי הביתה, הנייד היה בסקית, ולא מיהרתי להוציא אותו. קודם הורדתי את המעיל, תליתי, רחצתי ידיים, שמתי מים לקומקום. ישבתי מול השולחן, פתחתי את “הטוב”. גללתי למטה לתאריך של היום.
הבטתי בשורה הריקה. אחר כך הקשתי פלוס, וכתבתי: “ביקרתי במוזיאון לבד. בחרתי בעצמי, לא בוויתור למען אחרים”.
עצרתי. ה”מען עצמי” הרגיש מוגזם, כאילו אני מאשימה מישהו. מחקתי וכתבתתי פשוט: “ביקרתי במוזיאון לבד. דאגתי לעצמי”.
ואז עשיתי משהו שלא עשיתי קודם פיצלתי את ההערה. בצד אחד כתבתי: “בשביל אחרים”. בצד שני: “בשבילי”.
בטור “בשבילי” היה רק רישום אחד. הסתכלתי עליו, הרגשתי שמשהו בי מתייצב, כמו עמוד שדרה אחרי תרגיל טוב. אין יותר צורך להוכיח שאני בסדר. רק לזכור שאני קיימת.
הטלפון רעד שוב. לא מיהרתי. מזגתי תה, לגמתי, ורק אז קראתי. אמא שלחה: “מה שלומך?”
עניתי: “בסדר. מחר אעבור, אביא לך לחם”. הוספתי רגע לפני השליחה: “היום הייתי עסוקה”.
שלחתי והנחתי את הנייד לצידי, המסך כלפי מעלה. בחדר היה שקט, והשקט הזה לא כבד עליי. הוא פתאום היה מקום שנעשה פנוי בשבילי.
