אבא של יום ראשון
בין ראשון לראשון, שאול פשוט חי בצינור. שישה ימים של כלום, ואז יום אחד שמרגיש כמו חיים. וגם היום הזה מסודר לפי לו”ז מוקפד, שירית, אשתו לשעבר, קבעה לפני שנתיים. מ-10 עד 18. אסור לאחר. אסור שווארמה. אסור להפתיע במתנות “סתם”. כי הוא, שאול, הוא רק פונקציה. אבא של יום ראשון.
הבת שלו, אביטל, פגשה אותו ליד הכניסה, פנים קשוחות של אחראית משמרת. בעיניים שלה רואים: “איחרת בשתי דקות” או “היום בתפריט קולנוע”.
הם הלכו לקולנוע, לפארק, לבית קפה. דיברו על בית ספר, סרטים, החברים שלה. אף פעם לא על ירית. אף פעם לא על מה שיש אחרי שש בערב, כשהוא מחזיר אותה הביתה ואביטל, בלי להסתכל אחורה, צועדת למעלית, לאמא ולאודי, בעלה החדש.
אודי הוא “אבא אמיתי”. הוא חי איתם. עוזר בשיעורים. נוסע איתה בסופי שבוע לביתו במושב. לאביטל יש איתו בדיחות משותפות, תמונות משותפות בפייסבוק. שאול מסתכל על התמונות האלה בסתר, בלילות, ומרגיש שהוא גונב חיים של מישהו אחר.
הוא דוחס לשמונה השעות שלו את כל האבהות שהצטברה בשבוע. לא הולך לו משהו: יוצא מתאמץ, לא טבעי.
במאמצים שואל:
את צריכה משהו?
אביטל מושכת כתפיים:
יש הכל.
וה”יש הכל” הזה מכאיב יותר מכל העלבה. זה אומר: יש לי בית, אתה סתם מיותר.
***
הכל התרסק ביום שלישי.
ירית התקשרה. קול שלה, בדרך כלל חד ומסודר, היה תשוש ודק.
שאול לגבי אביטל. חושדים לגידול. ממאיר. צריך ניתוח מורכב, יקר.
העולם שלו הצטמצם לנקודה בטלפון. ואז ירית התחילה לדבר על כסף. יש לה ולאודי חיסכון, אבל לא מספיק. הם מוכרים את הרכב. מחפשים פתרונות. היא לא ביקשה. היא דיווחה כשותפה לאסון.
שאול עזב הכל, רץ לבית חולים. ראה את אביטל, קטנה ומפוחדת בפיג׳מת בית חולים. הלב שלו נקרע.
ליד אביטל, בפינת החדר, ישב אודי. החזיק את ידה, לוחש כל מיני מילים. אביטל הסתכלה עליו, חיפשה יציבות.
שאול עמד בפתח, מיותר. אבא של יום ראשון באמצע שבוע לא במקום.
אבא חייכה אליו אביטל, חיוך חלש.
ה”אבא” הזה היה כמו קרש הצלה. הוא נכנס ואז הצליח רק ללטף לה את הראש, מגושם:
הכל יהיה בסדר, מתוקה.
מילים ריקות, תשובות של תורן…
ירית עמדה במסדרון ליד החלון, הסתכלה בחוץ, זרקה:
כסף אם תוכל.
הוא יכול.
יש לו דבר יחיד בעל ערך גיטרה אספנות, “גיבסון” שנת 1972.
חלום נעורים, נקנה ביוקר.
הוא מכר אותה בחצי מחיר, רק שיגיע מהר. העביר ירית את הכסף, בלי שמו. לא רוצה תודה, לא רוצה שאביטל תחשוב שהאהבה שלו נמדדת בשקלים. שתחזיק שזה אודי שפתר הכל. לאודי יש זכות להיות גיבור. לשאול יש רק חובה.
***
ניתוח נקבע ליום חמישי. יום רביעי בערב שאול הגיע לבית החולים, לא מסוגל להישאר בבית.
בחדר הייתה ירית. אודי יצא לנהל דברים. אביטל שוכבת עיניים סגורות, לא ישנה.
אמא, אמרה חלש, תבקשי מהרופא שבא בבוקר… שיפסיק לספר בדיחות. לא מצחיקות.
בסדר, ענתה ירית.
ותבקשי שאודי לא יקרא לי על תכניות עסקיות. משעמם.
אבקש.
שאול עמד מאחורי הווילון, לא מעז להיכנס. שמע את אביטל שותקת, ואז לוחשת אפילו חלש יותר:
ואת אבא שלי… תבקשי שיבוא. רק ישב. בשקט. ו… שיקריא. כמו פעם. “ההוביט”.
שאול קפא. הלב שלו התפוצץ בגרון.
” כמו פעם ”
***
זה היה לפני הגירושים. הוא קרא לה לישון, מחליף קולות של גמדים ואלפים.
ירית יצאה למסדרון, ראתה אותו, סימנה לכיוונה החדר:
תיכנס. רק קצת, היא צריכה מנוחה.
הוא נכנס, התיישב בכיסא ליד המיטה. אביטל פקחה עיניים.
שלום, אבא.
שלום, חמודה. “ההוביט”?
כן.
לשאול לא הייתה הספר. חיפש את הטקסט בטלפון. התחיל להקריא.
בשקט, מונוטוני, מדלג מילים, מתבלבל. בלי לשנות קולות. רק מקריא. עיניים כמו ערפל, אותיות מתפזרות. הוא הרגיש איך היד שלה נחלשת בידו.
הוא קרא שעה, אולי שתיים. עד שהקריאה נחלשה. עד שראה שהיא נרדמה. רצה לשחרר את היד, אבל אביטל בחלום לחצה אותה אפילו יותר.
ואז, כשהביט בפנים ישנים, תשושים שלה, הרשה לעצמו משהו שלא העז אף פעם. התכופף, ולחש, רק לקירות של החדר:
סליחה, ילדה שלי. על הכל. אני אוהב אותך מאוד. תחזיקי. בשבילי. אבא של יום ראשון שלך.
הוא לא יודע אם שמעה. מקווה שלא.
***
הניתוח ארך הרבה זמן. שאול ישב במסדרון, מול ירית ואודי. הם ביחד.
הוא לבד.
אבל הבדידות הזאת כבר לא הייתה ריקה. היא הייתה מלאה בקריאה שקטה ותחושת יד חמימה של בתו.
כשהרופאים יצאו ואמרו שהכל עבר בהצלחה, הגידול שפיר, ירית בכתה על כתפו של אודי.
שאול התרחק לחלון. הידיים לחצו אגרופים, כדי לא לצעוק מהקלה.
***
אביטל השתפרה. אחרי שבוע העבירו אותה לחדר רגיל.
אודי, כיאה ל”אבא אמיתי”, התרוצץ בין הרופאים, סידר עניינים.
שאול בא כל ערב. הקריא. היה בשקט. לפעמים הם רק צפו בסדרה.
פעם, כשהוא קם ללכת, אביטל עצרה אותו.
אבא.
כאן.
אני יודעת שזה אתה. הכסף… אמא לא אמרה, אבל שמעתי אותם מדברים. אודי רצה למכור את חלקו בעסק, ואמא צעקה שזה לא אפשרי, שאתה כבר נתת הכל, שמכרת את הגיטרה שלך.
הוא שתק.
למה? שאלה. אנחנו הרי… לא איתך…
אתם המשפחה שלי, קטע אותו, זה ברור מאליו.
אביטל הסתכלה בו הרבה זמן. פתאום הושיטה יד. עליה שכב סימניה ישנה מקרטון, מטושטשת. עליה כתב קטן: “לאבא הכי אהוב מאביטל”.
היא הכינה אותה לפני שבע שנים בערך…
מצאתי אותה בספר ישן, כשביקרתי בבית בסוף שבוע. קח. שלא תאבד דפים…
הוא קיבל את הסימניה. הקרטון עדיין חם מהיד שלה.
אבא, אמרה שוב, והקול שלה היה חזק, בוגר. אתה לא של יום ראשון. אתה לתמיד. תבין?
הוא לא הצליח לדבר. רק הנהן, אוחז בסימניה בכף ידו.
אחר כך יצא מהר למסדרון. כי גברים, אפילו של יום ראשון, לא בוכים ליד הבנות…
הם רק משתגעים משמחה וכאב, מסתתרים איפשהו ומחזיקים חזק את מפתח הקרטון מהעבר שמסתבר שהוא הכי עכשיו שיש.
***
בשבת הבאה שאול הגיע לא בעשר אלא בתשע. ועזב הרבה אחרי שש.
הם ואביטל הסתכלו בחלון על תל אביב השקטה. בלי לוח זמנים.
פשוט כי הוא אבא של אביטל.
לתמידבראשו של שאול עוברת מחשבה אחת שנשארת איתו, בוהקת: יש רגעים שאולי לא נכנסים לתמונות, לא נמדדים בלוחות שנה, אבל הם גדולים יותר מיום ראשון, יותר מהגיטרה, מהכל. רגעים של אהבה שמתקיימת בשקט, לא בזכות הזמן אלא בזכות הנצח שהיא מעניקה לביבר תר אחריה.
וכשאביטל נשענה לידו, בוכה קצת וצוחקת, והוא מעביר לה קצה סימניה על אצבע, פתאום הוא יודע החיים שלו, החיים שלהם, לא חיים דרך צינור. הם פרק שנכתב עכשיו, בשבת, באור חדש.
בחוץ השמש נצבת על הרפאוּת של תל אביב, בפנים הוא נושם עמוק, יודע שהדפים שלו, הדפים של אבא לתמיד, ימשיכו להיקרא גם אם יקראו בשקט, במסדרון, או סתם באור של בוקר רגיל.
ואביטל, כשהיא קמה ומניחה לו יד על כתפו, ממלמלת לאט:
אני אוהבת אותך, אבא.
ושאול, הפעם, עונה בלי גמגום:
תמיד, ילדה שלי.
והחיים נמשכים, לא לפי לוח, אלא לפי הלב.
