אחי החליט לעבור לגור עם חמותו ועד היום אינני מבין מדוע עשה זאת…
אחי הצעיר התחתן בגיל צעיר מאוד, רק בן שמונה עשרה היה אז. נראה היה שהוא ממהר להוכיח לכולם שהוא עצמאי.
מאז לידתו, טיפלתי בו. הילדות שלי הסתיימה כשהוא הגיע הביתה מבית החולים. כשגדל, נישא ועזב את הבית, חייו השתנו מאוד, אך לצערי לא לטובה.
אשתו, שגם היא נישאה בגיל כה צעיר, הייתה בעלת אישיות חזקה ולא במיוחד נעימה. כבר במפגש הראשון בינינו, משפחתי ואני הרגשנו ריחוק כלפיה. חסרה לה עדינות, לא ידעה להשתמש במילים טובות, ואף מראיה לא היה בולט לטובה. לא הבנתי מה אחי מוצא בה. עברו לגור בדירה קטנה בשכונה שלנו, סמוך לבית חמותו. החותן היה איש שתקן ומוזר מעט, דיבר לעיתים נדירות וברוב הפעמים רק הניד ראשו כאות תשובה. חמותו של אחי אהבה להחזיק במושכות, לתת הוראות שכולם חשים שהם חייבים לציית להן. היא נהגה להעביר עליו ביקורת חריפה ולשפוט אותו תדיר, וגם אשתו נראתה תמיד לא מסופקת.
הדרך בה התייחסו אליו הכעיסה אותי מאוד. ניסיתי פעם אחר פעם לדבר אל ליבו, להסביר לו שזו אינה דרך חיים, אך הוא חזר ואמר שהכל כשורה, שאשתו אוהבת אותו, והם מאושרים בחלקם. ובכל זאת, לאט לאט הבחנתי כיצד אחי משתנה. הוא הפך דומה לחותן שלו כמעט לא הביע דעה ורק לעיתים הנהן בראשו. עד שבסופו של דבר, גם אורך רוחו תם; כבר לא יכול היה לשאת זאת יותר. ביום בהיר אחד, ארז את חפציו ויצא לדרכו בלא מילה.
מחזה כזה לא זכרתי מימיי לראות את אחי במצב כזה… הוא התחרט בליבו על שבחר להתחתן בגיל כה צעיר.
לכל אחד יש גבול לסבלנותו, וכאשר חוצים אותו, לא נותר אלא ללכת בשקט ממקום שנעשה לבלתי נסבל.
