לפנות בוקר, השכן שלי התקשר אלי ושאל:
שמעת מה עשתה בת הדודה שלך?
לא, מה קרה?
נראה שהיא עומדת לבקש גט בגיל 54, אחרי 30 שנות נישואין.
מהבשורה הזאת, כמו שאומרים, הלב שלי צנח. איך זה יכול להיות, הרי הם תמיד נראו כמו משפחה רגילה. הבעל שלה לא שותה, עכשיו הוא כבר בפנסיה, תשע שנים יותר מבוגר ממנה. שלושה ילדים בוגרים יש להם, כולם גרים לבד, וגם כבר יש להם חמישה נכדים. ופתאום, היא החליטה להפסיק את הכל.
אולי מישהו התבלבל? התקשרתי מייד לבית הדודה שלי והצעתי לה שניפגש. סיכמנו להיפגש בפארק, לדבר בשקט. ומה ששמעתי היה מדהים…
“נגמר לי הכוח,” היא סיפרה לי בקול חולם, “הסתובבתי כל חיי כמו עכבר בח wheel של חלומות. הבעל שלי עבד וגם אני, אבל אחרי יום העבודה, הוא מתרווח על הספה, רואה ערוץ 12 או יוצא עם חברים לשתות בירה, ואני נכנסת למשמרת שנייה בבית. אני חושבת שכל אישה בישראל יודעת על מה אני מדברת.
חוזרת הביתה אחרי עבודה ומתחילה: מכבסת, מבשלת ארוחת ערב, מכינה משהו למחר כי הילדים צריכים אוכל כשיחזרו מבית הספר. ואז צריך לנקות, לשטוף כלים, לשאוב כי הבעל עייף והילדים עמוסים בשיעורים ובחוגים. ועוד ועוד דברים כל עקרת בית מכירה.
קיוויתי שכשהילדים יגדלו יהיה יותר קל. טעיתי. הילדים גדלו, הבעל יצא לפנסיה. ואני ממשיכה לעבוד.
ועכשיו, בעלי אהובי נמצא כל הזמן בבית או דג דגים בכנרת, אבל אף פעם לא עושה כלום בבית. תמיד מחכה שאני אבוא ואעשה הכל לבד.
המכה האחרונה הייתה כשחטפתי שפעת. הוא חזר מהדיג, אפילו לא שאל מה מצב הבריאות שלי, לא שאל אם אני צריכה משהו, רק פתח את המקרר והחל לצעוק למה אין כלום לאכול, שאפילו הייתי יכולה לבשל תפוחי אדמה, הרי זה לא קשה.
אמרתי לו שאם זה לא קשה אז שיבשל בעצמו. והוא ענה: ‘למה לי אישה אם אני צריך לבשל לבד?’
כששמעתי את זה, אמרתי שנמאס לי, שנפרד. נחלק את הדירה, ונגור בנפרד. לפחות אוכל לחיות קצת בשביל עצמי.
הילדים לא אהבו את ההחלטה שלי. אמרו שאני משאירה אותו לבד, שהוא לא יודע לעשות כלום ושימות לבד.
אבל אני לא מתרגשת יותר. הוא שרף לעצמו הכל. אם הוא לא מעריך שיראה בעצמו איך זה מרגיש.
זהו, אולי העניינים ירגעו, אבל בת הדודה שלי נחושה בהחלטתה.
לי יש ספקות, כי לא קל להיות לבד בזקנה.
מה דעתך?
