תקשיב, אני חייבת לספר לך למה ממש לא בא לי לגור עם המשפחה של הבת שלי, ותבין בדיוק למה.
הבת שלי, תמרי, ומשפחתה מצאו את עצמם בלי בית פתאום. אחרי שהייתה הצפה בדירה שלהם בתל אביב, הכל נהרס פשוט היה בלתי אפשרי להישאר שם עד שיגמר השיפוץ. כך שדי ברור שלא היה להם ברירה, והם באו לגור איתי ברמת גן.
עכשיו, אני ותמרי ודויד, החתן שלי, ישבנו ודיברנו על זה והסכמנו זאת סתם תקופה זמנית, ובשנייה שאפשר, הם חוזרים לבית שלהם. ברור, לא היה נעים לאף אחד מאיתנו, אבל זה היה מצב הכרחי.
תשמע, תמרי ילדה מקסימה, ודויד דווקא אחלה בחור, אבל אין מה לעשות משפחה, מבחינתי, זה יחידה עצמאית. כל מי שמחוץ לזה, כולל אותם, הם כבר משהו אחר. ואני מאוד רצינית בעניין הזה עכשיו אנסה להסביר למה.
יש לי קצב חיים משלי, והוא ממש לא כמו של תמרי ודויד. נגיד, אני יכולה להתמודד עם זה שתמרי בסביבה שלי, אבל דויד… הוא פשוט לא שייך לי באותה מידה. גם לו כמובן מגיעה פרטיות. למשל, אין טעם לריב איתם כי אני אוהבת להירדם עם הטלוויזיה דולקת, או כי הם פתאום מביאים חברים לדירה. לכל אחד יש הרגלים משלו, ואני לא רוצה שכלים לא שטופים יגרמו לאווירה מבאסת בבית. שטויות כאלה לגמרי עשויות להרוס יחסים, גם אם הם הכי טובים בעולם.
חוץ מזה, אנחנו שונים לגמרי גם באוכל. אל תשאל מה קורה כשפתאום יש אורחים בלתי צפויים פה זה כבר סכנה, כי אין מצב שלא יבוא להם לטעום מהמטעמים שלי. לנעול את המקרר עם מנעול? נו באמת, מי צריך את זה.
ועדיין, בעיה לא קטנה אני קמה מוקדם והולכת לישון מוקדם, והם בדיוק הפוך. אז או שאני אצטרך ללכת על קצות האצבעות או שהם, ובסוף מישהו מתעורר עייף ועצבני, וזה יכול להדליק את כולם אפילו בגלל שטות.
אני גם לא רוצה להתחיל לשפוט איך הם חיים את החיים שלהם. לימדתי את תמרי הכול, אבל היום אני רוצה לראות רק מה שבא לה להראות לי וכל השאר לא מעניינותי. וזה בלתי אפשרי כשגרים כל הזמן באותו מקום.
ועוד דבר חשוב, אני רוצה להחליט לבד מתי ואיך אני עוזרת להם, ושזה יבוא לי מהלב באמת. וכן, אני גם רוצה שיהיה לי זמן לעצמי, בלי רגשות אשם ובלי להתפשר על הנוחות שלי או השקט שלי.
אז ככה זה לגור יחד אולי נראה פתרון קל לרגע, אבל זה ממש לא הדרך לשמור על יחסים טובים ושלום בית אמיתי. עדיף לכל אחד שיהיה פינה משלו, ואז באמת אפשר להיפגש מתוך בחירה ולשמוח באמת.
