לאחרונה, אמא שלי התחילה לגור לבד. היא התגרשה מאבא שלי, ואחי גר איתה תקופה מסוימת ואז עבר לדירה עם בת זוג. היא התלוננה בפניי שקשה לה לבד בבית הגדול מפחיד לה, והיא מרגישה בודדה, חסרה לה חברה לדבר איתה. כאב לי הלב עליה, אז הצעתי לה לעבור לגור עם אחותה, שגם היא חיה לבד. אבל אמא שלי לא אהבה את הרעיון. היא אומרת שבגיל כזה קשה להסתדר עם אופי של מישהו אחר.
מאז שאחי עזב, אמא התחילה לבקר אצלנו הרבה. לפעמים בסופי שבוע, לפעמים באמצע השבוע. תמיד שמחנו לקבל אותה בבית, ותמיד היינו שמחים כשהייתה מגיעה. גם אנחנו משתדלים לבקר אותה בכל הזדמנות. כשאנחנו נפגשים עם השדכנים או יוצאים יחד לביקור אצל המשפחה, אנחנו לוקחים אותה איתנו לצימר בגליל. עושים הכל כדי שלא תרגיש בודדה.
הכל היה בסדר עד שאני ובעלי הבאנו ילד לעולם. אמא ביקשה להישאר אצלנו, כביכול בשביל לעזור לנו עם הנכד. זה היה אחרי שחזרתי מבית החולים. היא נימקה את זה יפה, וגם עזרה באמת טיפלה בתינוק, עזרה לי עם הבישולים והסידורים בבית. רק שלא חשבנו שהיא תישאר לתקופה כל כך ארוכה. עברו כבר חודשיים והיא לא חושבת לעזוב. פתאום היא התחילה להגיד שאין טעם שהדירה שלה תעמוד ריקה, ויהיה יותר חכם להשכיר אותה למישהו…
אני ובעלי מאוד מעריכים את כל מה שהיא עושה עבורנו, היא באמת תומכת ועוזרת. אבל התחיל להיות לנו קשה עם זה שהיא כל הזמן בבית. אנחנו רוצים קצת פרטיות. אמא בפנסיה, לא יוצאת מהבית, נמצאת כל הזמן, ומתחילה לעשות סדר משלה היא משנה לנו את הסדר במטבח ומחליטה איך ייראו הדברים.
הדירה שלנו לא מספיק גדולה כדי להכניס עוד אדם נוסף, וגם אנחנו זוג צעיר שצריך מרחב. אי אפשר להסתובב בבית חופשי, וזה מלחיץ. אמא גם החלה לומר לנו איך לחיות ואיפה להוציא את הכסף שלנו. היא גם מעירה לבעלי שלא עוזר לי מספיק.
ניסיתי לשבת איתה בכנות ולדבר על זה. ניסיתי להסביר לה שזוג צעיר צריך לחיות לבד. אבל היא לא מסכימה עם הטענות שלי. מבחינתה, זה הכי טבעי שיש לגור עם אמא, והורים לא יכולים להתמודד לבד עם תינוק קטן זה המון אחריות.
אני לא יודעת איך לגרום לאמא להבין שהנוכחות שלה כבר לא כל כך רצויה ושהיא מתחילה להכביד. כואב לי הלב עליה, שהיא לבד בגיל הזה. אבל אף אחד לא אשם בזה שהיא התגרשה והיא תמיד יכולה לפגוש ולמצוא בן זוג חדש…
