דבר כזה אפשר לספר רק באנונימיות. תחושת המרירות שמצטברת בי כל כך חזקה, וכבר אינני יכולה לשאתה. יודעת שיתכן שאספוג ביקורת, אך בליבי אני בטוחה שאמהות לילדים שכבר גדלו בפתאומיות יבינו אותי.
מביאה את הילד לעולם, גידלתי אותו לבד אחרי שהתגרשתי מאביו שכבר לא יכולתי לשאת, הסתובבתי איתו ברחובות, דאגתי לא להחסיר ממנו כלום למרות שהיה חסר אבא, עבדתי בשתי עבודות, עמדתי ליד הכיריים כאילו זה המשמרת השלישית שלי, קניתי את כל הטלפונים שהוא רצה, שילמתי על הלימודיםואז:
“אמא, עיינה תעבור לגור איתנו.”
עם מי? בדירה שלנו בירושלים בגודל ארבעים וארבעה מטרים מרובעים? עיינה תישן בחדר של הבן שלי? גם תאכל איתנו? ומה עם הכביסהיהיו כאן שתי עקרות בית?
הבן שלי קרן מאושר כשהודיע לי, ממש חיכה שאחבק ואצהל, אולי אפילו שאתחיל לרוקן למענה את הארונות, רק מתי?
היא באמת בחורה טובה, אבל למה זה מחייב שתגור איתנו? כבר גדלו? שייקחו משכנתא, או ישכרו דירה משלהם! מה העניין עם לחסוך בכסף? לא שווה את העצבים של אמא שלהם.
ככה הרגשתי, ובכל זאת פתחתי לה את הדלת. מגיע גם לבן שלי חלק בדירה בשביל להביא אותה הביתה. אני משקרת לעצמי, אבל נשבעתי לכתוב אמת. החברות שלי גערו בי: “את לא חושבת על טובת הבן שלך? איזו אמא את?”
ואז אני חוזרת הביתה, וכל דבר קטן מעצבן. כבר בכניסההנעליים במסדרון, הכיריים במטבח מלוכלכים, סמל לכך שעיינה בישלה. ואם בזבזה את כל המצרכים שקניתי? הרי לי לא נעלם כסף, אבל איך זה כשבאמצע בישול פתאום נגמר קמח? ושוב, תור אינסופי למקלחת.
מודה, אני לא רוצה שעיינה תמשיך לגור איתי בדירה הקטנה. לא צריכה פה עוד עקרת בית.
אז פתאום הבזיקה בי מחשבהלמה שלא אביא גבר הביתה? למה כל כך הרבה שנים כיסיתי על מערכת יחסים כדי לא לערער את שלוות בני? בסופו של דבר, גם לו יש כבר את המרחב שלו, אז אולי שיראה גם הוא איך זה, לחיות כולנו יחד בארבעים וארבעה מטרים בירושלים?
זו מין מכתב מוזר כזה שקיבלתי, ואני, כאמא לילד צעיר, מתקשה לדמיין את עצמי במקומה של השולחת. מחכה לשמוע מה תגידו, קוראים יקרים.
מה דעתכם? אולי הילדים שלכם כבר בגיל שכזה והייתם בסיטואציה דומה? יצרתם קשר טוב עם בני או בנות הזוג של ילדיכם? יש לאישה זכות לבקש מעיינה לעזוב את הדירה?
