בתור ילד יחיד במשפחה, לא הרגשתי כמו ילד מועדף, למרות שההורים שלי חיכו לי הרבה זמן. כשהייתי בן 23 וחברתי הייתה בהיריון בחודש החמישי, התחלתי להטיל ספק אם באמת אני בנם הביולוגי. ההורים שלי בני שבעים ומצבנו הכלכלי גרוע מאוד. אנחנו גרים בדירה שכורה בתל אביב ומתקשים לגמור את החודש. אני ובת הזוג שלי לומדים ועובדים, אבל למרות זאת, לא מצליחים לכסות את כל ההוצאות שלנו. פעמיים איימו לפנות אותנו בגלל חוב לשכר הדירה והיינו חייבים ללוות כסף מחברים. כתוצאה מזה, נכנסו לחובות, אנחנו בקושי מצליחים לקנות אוכל, ותמיד נמצאים בקשיים כלכליים. לפעמים, ההורים שלי עוזרים לנו באוכל ממה שיש להם.
הם רצו שנתחתן, אז בלי יותר מדי התלבטויות, אני ובת הזוג שלי הלכנו לרבנות ונישאנו. אז ההורים התחילו לדבר על נכדים. אמא שלי חזרה ואמרה לי שאני חייב שיהיה לי ילד, אחרת אסיים כמוה. עם זאת, לא הרגשנו מוכנים להביא ילדים, ולא רצינו למהר, מתוך הבנה כמה אחריות כלכלית זה ידרוש מאיתנו. אחרי זמן מה, ההורים שלי הציעו לנו הצעה מפתה: לתת לנו את כספי קרן ההשתתפות במעמד אם אביא ילד, וכך נוכל לקנות דירה ביישוב קטן בפריפריה. בתמורה, ההורים יעברו להתגורר בפריפריה, ואנחנו נישאר לגור בדירתנו בתל אביב. אני ושותפתי שקלנו את הרעיון, והחלטנו שזה כדאי לנו. כבר לא נצטרך לדאוג לגבי שכירות, ונוכל לנצל את יתרת הכסף לצרכים אחרים שלנו. אמא שלי הבטיחה שהיא תעזור בטיפול בילד, כדי שאוכל להמשיך בלימודים.
נוסף לכך, הובטח לנו שנקבל תמיכה כלכלית וסיוע ברכישת כל מה שנצטרך לי ולתינוק. אבל עכשיו, כשבת זוגי בשבוע ה-28 להריון, ההורים לא קיימו אף אחת מההבטחות האלה. לא קיבלנו אפילו חיתול אחד. אמא שלי מתקשרת ומבררת כל הזמן מה עשיתי להכנות ללידה, בזמן שאין לנו שקל ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו אפילו בגדים לתינוק. היא הציעה שבן הזוג שלי ייקח עוד עבודה כדי שנוכל להסתדר. הזכרתי לה שהם התחייבו לעזור לנו, והיא טענה שלא הבטיחה שום דבר כזה, והמשיכה לבקר את ההחלטות שלנו ולקרוא להן לא הגיוניות.
כשהבת שלי נולדה, ההורים שלי פתאום נזכרו שוב בהון הזה של הקרן המיועדת, אבל אני ובת הזוג שלי כבר החלטנו לקנות דירה לבד, והבנו שאנחנו לא יכולים לסמוך על העזרה שלהם.
