שמי הוא דוד. אני בן 65. אני נשוי, אך בתקופת הזקנה התאהבתי באישה אחרת. אשתי בת 62. יש לנו בן בוגר, הוא כבר נשוי בעצמו ויש לו ילדים. כשבננו גדל והתחתן, שמתי לב שאני ואשתי הפכנו לזרים גמורים.
כשיצאנו לפנסיה, רציתי שנקנה בית קטן במושב. אשתי לא ממש אהבה את הרעיון, אבל הצלחתי לשכנע אותה. לא עבר זמן רב וקנינו בית יפה במושב בעמק חפר, וכשהגיע הקיץ עברנו לשם. עבורי החיים שם היו נפלאים בקיץ, אבל אשתי פשוט לא אהבה את הכפר. היא העדיפה לשכב על הספה, לקרוא ספרים ולצפות בטלוויזיה. היא סירבה בתוקף לעזור לי בגינה, טענה שהיא לא מרגישה טוב. נאלצתי לעשות הכל לבד.
כשבאה הסתיו חזרנו לתל אביב. אשתי הייתה מאושרת, אבל אחרי שבוע ארזתי שוב את הדברים וחזרתי למושב. פשוט הרגשתי שם טוב יותר, רגוע. אשתי נשארה בעיר, וכיום אנחנו נפגשים לעיתים רחוקות בלבד.
ואז במושב הכרתי אישה בשם אפרת, שהיא בת 60. בתחילה היא לא הגיבה אלי בכלל, אבל היום העניינים בינינו מתנהלים מצוין. אני שוקל להתגרש מאשתי, אבל חושש מאוד ממשמעות הדבר ומה יגיד בננו. לאשתי אני אומר שאני עסוק בעבודת הבית, אבל למעשה מבלה המון זמן עם האישה שאיתה אני מרגיש חי.
אשתי לא יודעת כלום על זה. ואני לא מצליח להחליט איך לספר לה שאני רוצה להתגרש. אני מתלבט, לא יודע מה לעשות. בסופו של דבר הבנתי שחשוב לשים לב לרגשות שלי ולטפל בהם בכבוד, אבל גם לא לשכוח לקחת בחשבון את המשפחה ואת האחריות שיש לי. החיים לא קלים, והבחירות שלנו לפעמים משאירות חותם עמוק על האנשים שקרובים לנו.
