דניאל חזר הביתה בערב. לתדהמתו, לא מצא בשום מקום את אשתו. העדרותה של אשתו ובנם בן השנה גרמו לו דאגה רבה. נחוש לברר מה קורה, הלך מיד לשכנה והתכוון לשאול אותה אם היא יודעת היכן אשתו נמצאת. דווקא באותו רגע יצאה השכנה, עדנה, מהדירה כשהיא מחזיקה בידיה את בנו של דניאל.
התברר שאשתו של דניאל השאירה את הילד אצל עדנה בגלל משהו דחוף ויצאה מהבית.
למרות שדניאל היה מיומן בטיפול בתינוק, לא הפסיק לחשוב מה יכול היה לגרום לאשתו להיעלם כך בפתאומיות. עם זאת, הוא העריך שהיא לפחות דאגה להשאיר לו במיקרוגל ארוחה מחוממת.
הזמן המשיך לעבור חצי שעה, שעה, שעתיים, וחמש שעות והחרדה של דניאל רק התגברה. הוא ניסה שוב ושוב להתקשר אליה, אך היא לא ענתה לאף אחד מהשיחות הרבות שלו. השעות נקפו, והלב שלו הלם בדאגה הולכת וגוברת. לבסוף, הצליח להרדים את בנו, כל הזמן בעיניים על השעון, מחכה שאשתו תשוב.
לבסוף, הטלפון צלצל. דניאל ענה בהתלהבות ומיד שאל אותה איפה היא ומה קרה, אך הופתע לגלות שהיא מתחמקת מתשובה. במקום זאת אמרה לו שאין לה שום כוונה לחזור הביתה, והיא החליטה להותיר את בנם בטיפולו לצמיתות.
המום ועצוב, דניאל סירב להאמין למה ששמע. הוא נצמד לטלפון, מדמיין שזו בדיחה אכזרית. הוא עמד כעת מול אחריות עצומה ובלתי נתפסת להיות הורה יחיד, לאמץ את תפקיד האם והאב גם יחד, כדי לגדל את בנו בארץ ישראל.
Venga ya, Carmen, no te pongas así. Sólo han venido
¿Pero mamá, se te ha ido la cabeza? ¿Qué balneario
ההורים שלי מעולם לא נתנו לי את התמיכה שהייתי כל כך
חוסר צדק “אמא,” חזרה אחריה אילנית, “
