תקשיב, כבר עבר שנה מאז שנולדה הבת הראשונה שלנו. זה היה רגע מרגש בטירוף, כל המשפחה התרגשה בטירוף, ואז ההורים של נעם, בעלי, החליטו לפנק אותנו במתנה ענקית החלטה שלהם להעביר לנו את הדירה שלהם בתל אביב. אתה קולט? זה היה אמור להיות בום של אושר, אבל אני, בלב שלי, איכשהו רק רציתי לחזור לדירה השכורה הקטנה שהייתה לנו קודם, ולא יכולתי להתעלם מזה שיש לי כעס קטן כלפיהם כי גם הם חלק מהעניין.
אחרי שהתחתנו, נעם ואני שכרנו דירה קטנה בגבעתיים. עבדנו קשה, שילמנו שכירות, היינו בטוחים שבעתיד נשכור בית קצת יותר גדול. ופתאום, בום גיליתי שאני בהיריון. בכלל תכננו לחכות עוד איזה שנתיים עם ילדים, אבל חיים זה מה שקורה כשאתה מתכנן, לא? כשההורים של נעם שמעו שהם הולכים לקבל נכדה, הם התחילו לחשוב איך לדאוג לנו ולפנק את הנכדה.
בנדיבות שלהם, הם קנו לעצמם יחידת דיור במושב, ואת הדירה הגדולה שלהם עם שני חדרים בתל אביב נתנו לנו. הם אפילו עשו שיפוץ קל והביאו לנו ריהוט חדש כי הכל אצלם אתה יודע מאוד מסודר. היינו הכי אסירי תודה בעולם, באמת, רק שאף אחד לא שאל אותנו מה אנחנו רוצים לעשות עם הדירה, איך לעצב, איך לסדר, כלום. אז עפנו על המתנה ועברנו, בלי לשים לב לאן נדרדר…
ואז התחילו הביקורים האינסופיים של ההורים של נעם. כל יומיים הם היו באים, ומתחילים לסדר הכל מחדש כמו שבא להם. ממש הרגשתי שאני אורחת בבית שלי. חנה, חמותי, אפילו פתחה לי ארונות ומגירות, לפעמים כשהייתי בעבודה באה לבדוק מה חסר, מה מיותר, מה היא חושבת שצריך לזרוק. כל דבר קטן כאילו מנותח במיקרוסקופ: למה אתם שמים את הכוסות פה? למה הסירים שם?… לא הייתה לי טיפת פרטיות, כל הזמן רק עדייו לשיפוט. לפעמים, הם היו עושים סדר בבית, ומעיפים חפצים שאני אוהבת כי זה תופס מקום. היינו מתחרפנים לחפש דברים בין כל הבלאגן שעשו.
פעם אחת אפילו היה פיצוץ רציני האבא של נעם זרק בטעות ניירת חשובה, וזו הפכה לריב מטורף שגרם להם לא לדבר כמה חודשים. עכשיו נעם שוקל איך להחזיר לעצמנו את השקט, אולי לקחת מהם את המפתחות לדירה… כי בינינו, כמה שלא תעריך מתנות, לפעמים אתה רק רוצה קצת מרחב לנשום, שיהיה שלך באמת לא משנה אם אתה משלם שכירות או לא.
