הנה חלפה שנה מאז לידת הילד הראשון שלנו. זה היה אירוע משמעותי לכל המשפחה, ולכן חמי וחמותי החליטו להעניק לנו מתנה גדולה את הדירה שלהם בתל אביב. לכאורה, הבשורה הייתה אמורה למלא אותנו באושר, אך בליבי בערה התשוקה לשוב לאותו דירה שכורה ופשוטה בה גרנו קודם. איני יכולה להכחיש כי ראיתי בחמי וחמותי אחראים למחצה למצב.
לאחר החתונה, אני ובעלי, עמית, הסתפקנו בדירת שני חדרים קטנה ששכרנו ביפו. עבדנו קשה שנינו, שילמנו בשקלים את שכר הדירה כל חודש, וחלמנו שאולי בעתיד נוכל להרשות לעצמנו לשכור בית פרטי באזור שקט יותר. והנה יום אחד גיליתי על הריוני. למרות שתכננו לדחות את הבאת הילד לעולם עוד כמה שנים, חיינו התגלגלו בדרכם, וידיו של הגורל נגעו בנו מוקדם מהצפוי. כשעמית סיפר להוריו שהם עומדים להפוך לסבא וסבתא, רצו מיד להבטיח לנכדם העתידי את הנוחות המרבית.
בנדיבות גדולה, רכשו חמי וחמותי בית בכפר ליד נתניה, ואת דירתם הרחבה בתל אביב העבירו אלינו. הם גם דאגו לשדרג את הדירה, לצבוע ולהחליף רהיטים ישנים. היינו מלאי תודה על המחווה, אך לא זכינו לבחור דבר בעצמנו בעיצוב הבית החדש. הודינו להם מכל הלב, עברנו לדירה, אך לא ידענו עד כמה החיים צפויים להשתנות.
ביקורים תכופים של חמי וחמותי הפכו לשגרה קבועה כל מפגש כזה לא עבר בלי ששינו משהו במקומו. לא פעם הרגשתי כאורחת בביתי שלי, חסרת קול. חמותי לא היססה אפילו לפתוח את ארונותינו ולבדוק מה יש במזווה, ולפעמים עשתה זאת כשלא היינו בבית. הצורך שלי בפרטיות נדחק הצידה אפילו כוס זכוכית פשוטה לא קיבלה מנוחה ממבטיהם הבוחנים. מדי פעם הם ערכו “ניקיונות” בבית, זרקו חפצים שלדעתם לא היינו צריכים, ואנחנו נאלצנו לבזבז שעות בניסיון לאתר אותם.
באחד הימים, תקרית לא נעימה הובילה לריב סוער בין עמית לאביו האחרון השליך בטעות מסמכים חשובים, דבר שגרר אחריו חודשים של שתיקה ביניהם. כיום, עמית שוקל בכובד ראש איך יוכל להחזיר לנו את העצמאות, אולי אפילו לקחת מהם את מפתחות הדירה…
