לפני שנים רבות, דוד פגש לראשונה את יעל במסיבת חברים משותפת בתל אביב. כבר מהרגע הראשון, לבו של דוד התמלא בהתרגשות עמוקה; הוא חש חיבור מיוחד שלא הכיר קודם. הקשר ביניהם התחזק במהירות, אך אביו של דוד נותר דואג. הוא הזהיר את דוד שמא יעל לא כנה ברגשותיה, ושאולי כל מבוקשה הוא העושר המשפחתי. דוד, שנפגע מעט מהחשדנות, ביטל את החששות בתשובה: הוא לא גילה ליעל דבר על מצבו הכלכלי של המשפחה.
אביו של דוד התעקש בכל זאת, והמליץ לו לשמור את ענייני הכסף בסוד ולא לחשוף את האמת עד שיוכל לדעת אם רגשות יעל אמיתיים. דוד שקל את הדברים, ולבסוף החליט שמדובר בניסיון שראוי לנסות כך יוכל להיות בטוח לחלוטין באהבת אשתו.
הם ערכו חתונה צנועה בחצר המשפחה בירושלים, ועברו לדירה הפשוטה ביותר מתוך כל הדירות שבבעלות המשפחה. דוד הדגיש שזו ירושה מסבתו, ולא משהו מעבר לזה. במשך חצי שנה חיו חיים רגילים: דוד הלך לעבודה, משתכר בשקלים שכר ממוצע, ויעל ניהלה את התקציב הביתי בעזרת תושיה כדי לשלם את כל החשבונות ולהסתדר.
עברו שישה חודשים, ודוד הרגיש שהגיע הזמן לחשוף את האמת ולהתחיל לחיות באמת מתוך כנות ושקיפות. הוא קנה ליעל זר פרחים בשוק מחנה יהודה, והתכונן לספר לה הכל. אך כשחזר הביתה, ראה את יעל אורזת מזוודה. היא אמרה לו בקור רוח: “דוד, החברות שלי סיפרו לי על הון המשפחה שלך ולכן הסכמתי להיות איתך, אבל מסתבר שאתה רק עני. אני לא יכולה לחיות ככה, ואני עוזבת אותך למען גבר עשיר יותר.”
דוד עמד נדהם מול דבריה, ובעקבות כך השיב בקור: “החברות שלך צדקו. רציתי לבחון אותך, והוכחת שכוונותיך סובבות רק כסף. אבא שלי צדק.” למרות תחנוניה של יעל לקבל מחילה, דוד נותר איתן בהחלטתו ולא חזר אליה לעולם.
