הוריו של ידידי עמלו שנים רבות ועבדו קשה כדי להעניק לבנם חיים טובים ומלאים. הם דאגו לו לכל מה שצריך וליוו אותו במסירות בכל צומת ותחנה בחייו. אמו, תמר, הייתה משוכנעת שבן שלה זקוק לדחיפה אמיתית, ולכן כשסיים את לימודיו בתיכון, העניקו לו רכב משומש, וכשקיבל את קבלתו לאוניברסיטה בירושלים, זכה בדירת שני חדרים מטופחת בשכונת ארנונה. ידידי, אורי כהן, היה בחור אחראי שנאחז בעצות הוריו והקפיד לעדכן אותם בכל שלב, אך כשמלאו לו עשרים ושבע לא הראה שום עניין בלהתחתן, ותמר החלה לדאוג.
למרות שהיו לו חברות בעבר, עבור אמו זה לא היה מספיק. היא חלמה לראות אותו עומד תחת החופה, דמיינה את עצמה מעניקה לבני הזוג המאושרים טיסה לחו”ל. תמר לא ידעה שאת הדרך אל עתידו יעבור אורי בניגוד מוחלט לציפיותיהם. היא הבחינה בשינוי: הוא מדבר בטלפון שעות ארוכות, משקיע בלבושו, נפגש לעיתים תכופות מחוץ לבית. תמר התרגשהאולי סוף סוף בנה מוכן להקים בית בישראל.
באחד הערבים, אורי פנה אל הוריו והודיע שבקרוב יכיר להם את ארוסתו, שאיתה הוא מתכוון להתחתן. תמר הביעה שמחה וקיוותה שפגישה זו תהיה נעימה, אך ההפתעה הייתה אדירההגיעה אישה בת שלושים ושמונה, חיה, עם שני ילדים קטנים, בת הזוג של אורי. אורי היה עדיין בן עשרים ושבע.
הוריו התמלאו כעס והתנגדות, דרשו שאם הוא מתכוון להתחתן איתה, ימסור להם בחזרה את מפתחות הדירה והרכב. אורי לא התווכח, האיר פנים והעביר את המפתחות בלי מילה, ואמר שיצליח להסתדר לבד. מאז, ניתק כל קשרחסם אותם בכל הרשתות, לא התקשר ולא כתב הודעות. תמר שמעה על מצבו הקשה דרך קרובי משפחה, והייתה בטוחה שבנה יבין את הכבדות ויחזור בו, ויבחר לא להמשיך לחיות עם אותה אישה.
