עשיתי שוב את הכלים. זה כבר היום השלישי שהם שוכבים בכיור. אפילו כוס אחת נקייה לא נשארה. חיכיתי, חיכיתי… מה עושים עכשיו? חזרתי מהעבודה רעב, כועס ועייף. וכדי לאכול, חייב קודם לשטוף את כל הכלים, כי אין אפילו צלחת אחת להשתמש בה.
וגם אין כלום לאכול. הדלקתי את הקומקום ושמתי סיר על הגז עם מים. אולי לפחות אוכל לבשל כמה נקניקיות. או שפשוט אבשל אותן במים. ממש רעב אני. אף פעם לא חשבתי שאחווה דברים כאלה… ואיזה מרק חמוצים היה לי מהעדי! מי ייתן והיה לי כזה מרק עכשיו…
ומה עם הפשטידות! והמאפים, עם כל המילויים השונים. והצלעות בחמין, המנות המיוחדות של עדי. ובאיזו סדר וניקיון היה הבית! כשהייתי חוזר מהעבודה, הכול היה מבריק. בבית ריח של רעננות ואוויר נקי. ועכשיו…
איך לא שמתי לב לזה? חשבתי שעדי לא צריכה כלום חוץ מכביסה ובישול…
פגשתי יום אחד את רוני. יפה, עם חצאית קצרה ועקבים גבוהים. היא יצאה ממכון יופי. מטופחת, מיוחדת. אז זה נראה לי…
עדי לא הלכה למכוני טיפוח, לא בזבזה שקלים על השיער, לא אהבה לצבוע את השיער. וגם בחנויות אופנה כמעט ולא הסתובבה. למרות שהייתה גם רזה ויפה. היא פשוט לא אהבה את הדברים הנשיים האלה. תמיד ג’ינס ונעלי ספורט. רצה למכולת או מסדרת דברים בבית.
אני אוהב מישהי אחרת! אמרתי לעדי כשחזרתי לבית. אני עוזב אותך! לא רוצה להונות אותך.
עדי המשיכה להקציף שמנת לעוגה. אפילו לא הסתכלה עליי. ואני לא שמתי לב לדמעות שירדו לה מהעיניים…
נמאס לי לראות לידי לא אישה, אלא עקרת בית. כנראה בגלל זה כל כך נסחפתי אחרי רוני. ועכשיו אני עושה את הכלים, מנקה את הרצפה, ומסדר את הבית. לבשל עדיין לא למדתי כמו שצריך, ולפעמים אני חולם בלילה על הפשטידות של עדי…
רוני עכשיו עם מניקור חדש, אז היא לא יכולה לעשות כלים. יושבת על הספה, מדפדפת במגזין, הולכת למכון לעיצוב שיער. מסביבה כמה שמלות על הרצפה, ונעלי עקב שמעדתי עליהן כבר פעמיים. לא יודעת מה ללבוש למכון. אפילו הכוס ליד הדלת מאתמול לא החזירה למטבח, ועדיין עומדת שם.
למה החלפתי את אשתי בבחורה כל כך עצלה? לא הרבה זמן עד שאשתגע. אולי אבשל שוב פסטה? אני כל כך רעב…
