למעלה מעשר שנים לא דיברתי לא עם הורי ולא עם אחותי הגדולה. כבר מזמן הבנתי שהייתי בת שלא זכתה לאהבה. הגישה שלהם הייתה ברורה: הכל לאחת, כלום לשנייה. גיבורת הסיפור הזה, תהילה, הייתה בת שבע עשרה כשהאחות הגדולה שלה, נעמה, נכנסה להריון ונישאה. כשחגגה תהילה שמונה עשרה, הוריה החליטו להעניק לנעמה דירה עם שני חדרים. באותם ימים היו צעירים ומבוססים, ולא היססו להרעיף מתנה כה נדיבה על בתם. אפילו שיפצו עבורה את הדירה וקנו לה ריהוט חדש.
מרגישה מקופחת, גייסה תהילה אומץ ושאלה: אפשר שגם אני אקבל דירה משלי? ההורים סירבו ואמרו: את עדיין לומדת באוניברסיטה. נדבר על זה כשתהיי מוכנה להקים משפחה משלך. כמה שנים מאוחר יותר, תהילה הייתה בת עשרים ושתיים, כבר סיימה את לימודיה באוניברסיטת תל אביב. אף שלא תכננה להתחתן בקרוב, רצתה להתחיל חיים עצמאיים, רחוק מההורים. כששבה להעלות את הנושא, התברר שמצבם הכלכלי כבר לא כשהיה העסק שלהם דעך. כשתהיה ירושה, הדירה הזו תהיה שלך, הבטיחו לה. היא אפילו טובה יותר משל אחותך, עם שלושה חדרים, וערכה גבוה יותר. בינתיים נגור כולנו יחד, תעזרי לנו כשנזדקן.
תהילה חשבה על הדברים ותהתה: איך אפשר להפוך את זה להסכם מחייב? הרי גם לאחותי יש זכות על הדירה, כיורשת. לכן שאלה את הוריה: רוצים לרשום את הדירה על שמי? אתם לא חושבים שנעמה תדרוש את חלקה? יש לה כבר דירה משלה, למה היא צריכה גם את שלי? בתוכה ידעה תהילה שבישראל, אנשים תמיד מחפשים עוד נדל”ן. במבט לאחור, הודתה בינה לבין עצמה שתמיד ראתה את ההעדפה הברורה של הוריה כלפי אחותה. באותה תקופה, גם בעלה של נעמה נקלע למשבר כלכלי, והוריה למרות מצבם כבר לא היה קל תמכו בו וסייעו להם כלכלית. לה, תהילה, מעולם לא הושיטו יד באופן דומה.
חלפו עשר שנים, והניכור נשאר. הוריה נעלבו כשתהילה ביקשה להסדיר הכול כדין וסירבו לכך. לבסוף תהילה החליטה לשכור דירה ביפו ולהתחיל חיים עצמאיים. מאז, ההורים לא יצרו כל קשר, והיא למדה לסמוך רק על עצמה.
אני מסתכלת לאחור ומבינה שאסור לאפשר לאהבה חד-צדדית או לאפס הכרה להשפיע על חזון החיים שלנו. למדתי שדווקא הקושי והבדידות הם אלה שבונים בנו עמוד שדרה ומלמדים אותנו להעריך את מה שאנחנו בעצמנו מסוגלים ליצור. לא תמיד המשפחה שתעניק לך בית, אבל בסוף, כל אחד בונה לעצמו את הלב ואת הקירות.
