הכל היה תקין. לפי הבדיקות, התינוקת הייתה בריאה. אבל הלידה הייתה מוזרה וקשה, כאילו שהשמיים נפתחו לרגע והציפו את החדר באור אדום. בת נולדה, אבל משהו לא הסתדר איתה: כל כך חריגה שהרופאים התחילו לשכנע אותי לוותר עליה.
התינוקת שהתה באינקובטור. כשבעלי, יונתן, הגיע לבקר, הרופא הראשי לחש לו שהילדה לא תחיה, שהיא תהיה עול כבד. יונתן הלך הלוך ושוב במסדרון, דילג בין הצללים, עד שהחליט לוותר כדי “לא להרוס את החיים”. לא אמרתי שום דבר הרגשתי משקולות על הלב, הכל היה לי כהה.
לפני השחרור, כשרוחות מוזרות סובבו אותי, החלטתי פתאום אני לא מוותרת על בת-ענבר שלי. יונתן ארז את חפציו ונסע, השאיר את הדירה ריקה כאילו כל הרהיטים רוקדים בלי גוף. חזרתי עם הילדה לדירה, שנראתה לי כמו הר אחר בעמק, רק שתינו בעולם. התרוצצנו בין רופאים בירושלים ובתל אביב, נאחזות בכל תקווה שצפה דרך החלון.
היו תוצאות. אמהות נוספות שחוו לידות כאלה, עם ילדים לא רגילים, חיבקו אותי כמו נהרות נתנו לי כח. פעם, בביקור בבית החולים, פגשתי גבר בשם אלחי. הוא סיפר לי חלום מוזר: אשתו עזבה אותו לטובת בחור צעיר, ולא היו להם ילדים הוא שוטט לבדו במסדרונות, חי בתוך שמיכה שמתנדנדת ברוח.
הוא התבונן בענבר שלי בעדינות שאפשר היה לראות בה את כל הלבבות בעולם. דמעות עמדו לי בעיניים. הוא עזר לי בעצה, בחיבור, והכי הרבה בשקלים ששלף מתוך חלום. התקרבנו, עד שאפילו הלילה לא רצה להפריד בינינו. התחתנו, והבית התמלא אור.
היום, ענבר כמעט בריאה ספורטאית מצטיינת שמדלגת כמו שיר על מדרגות. ויש לנו עוד ילד קטן, בן חדש – עופרי, שמביא את החיוך מהבוקר עד הלילה.
