הכול היה בסדר. לפי הבדיקות, התינוקת הייתה בריאה לגמרי. אבל הלידה הייתה קשה מאוד. זו הייתה בת, אבל היו בעיות. כאלה גדולות, שהרופאים התחילו לשכנע אותי לוותר עליה.
התינוקת הייתה באינקובטור. כאשר בעלי הגיע לבקר, הרופא הראשי אמר לו שהילדה לא תשרוד, ותהיה נטל גדול. הוא חשב הרבה זמן, ולבסוף החליט שעדיף לו לוותר, ושלא יהרוס את חייו. אני לא אמרתי מילה הייתי בדיכאון עמוק.
אבל רגע לפני השחרור מבית החולים, אמרתי אני לא מוותרת על בתי. בעלי ארז את המזוודות ועזב. חזרתי עם הבת אל דירה ריקה. התרוצצנו בין בתי חולים ורופאים, ניסינו כל טיפול אפשרי. והיו תוצאות.
אמהות רבות עם ילדים חולים חיזקו אותי. פעם פגשתי בבית החולים איש אחד. סיפר לי את סיפורו אשתו עזבה אותו עבור אדם צעיר יותר, ואין להם ילדים, והוא נשאר לבדו.
הוא הסתכל על בתי החולה בעיניים כל כך רכות, שהדמעות זלגו לי. הוא עזר לי בעצות, בקשרים, ובכסף. התקרבנו זה לזה כל כך, עד שלא רצינו להיפרד. התחתנו.
היום בתי כמעט בריאה. היא ספורטאית מצטיינת. ובמשפחה יש לנו עוד בן קטן בן חדש.
