אני עכשיו בת חמישים ושבע. כבר למעלה משלושים שנה אני נשואה לבעלי, וכל הזמן הזה אני זאת שמכבסת את הבגדים שלו, מבשלת את הארוחות, ויוצרת את החמימות הביתית שלנו. יש לנו שני ילדים ואני גידלתי וחינכתי אותם בעצמי במוסדות החינוך כאן. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני תמיד על הרגליים, כמו סנאי במעגל. עבדתי תמיד בכמה עבודות במקביל, ותמיד ניסיתי להכניס עוד קצת כסף מהצד, כדי שהילדים שלנו לא יחסר להם כלום, ושיהיו לבושים כמו כולם.
במשך כל החיים המשותפים בעלי אף פעם לא השקיע בעבודה כמו שצריך, ולאחר שיצא לפנסיה בכלל הפסיק לעבוד ויושב בבית כל היום. אני ממשיכה לצאת לעבודה, עוזרת לילדים עם הנכדים, ומנהלת את כל ענייני הבית.
פעמים רבות ביקשתי מבעלי שיקח עבודה כלשהי, אפילו שומר בכניסה, והוא תמיד ענה שאנחנו מסתדרים מצוין גם בלי המשכורת שלו. ואין לו כוח לכל זה! אני בקושי מצליחה להספיק לבשל. קורה שאני חוזרת מהעבודה, והוא כבר חיסל את כל הדברים הטובים והשאיר לי רק מרק.
הייתה לי פעם שיחה עם חברה בנושא הזה, והיא המליצה לי פשוט לבשל בנפרד: לו מהחומרים הזולים, ולי מהאיכותיים. אז חזרתי הביתה, ואמרתי לבעלי שהרופא אמר לי שאני צריכה דיאטה, ולכן עדיף שלא ייגע באוכל שלי.
מאז אני מחביאה את המעדנים בארון, וכשהוא יורד למקלט, אני יושבת לי עם תה ושוקולד. נקניק וגבינה אני מסתירה במקרר במדף אחורי, וכשהוא לא רואה, אני אוכלת הכל בעצמי. למזלנו יש לנו שני מקררים: באחד יש מוצרי מזון רגילים, ובשני יש צנצנות חמוצים, ושם אני שומרת את כל הדברים הטובים שלי.
אתה יודע איך זה עם גברים לא שמים לב לכלום. אני קונה לעצמי חזה הודו איכותי ומכינה קציצות מאודות, ולו אני קונה בשר חזיר עם תוקף שעבר, מוסיפה תבלינים והוא מרוצה. לו אני קונה פסטה מזולה שעולה כמה שקלים, ולי קונה פסטה מחיטת דורום איכותית.
אני לא רואה שום דבר פסול במה שאני עושה, אין לי תחושת אשמה כי אם הוא רוצה לאכול כמו שצריך, שיצא לעבוד ולא יהיה רובץ כל היום. בגילנו זה מגוחך להתגרש, רוב החיים כבר מאחורינו, יש לנו דירה יחד בתל אביב, אז למה למכור ולחלק את הכסף לשניים עכשיו?
