שמונה שנים. שמונה שנים וסיון חזרה הביתה.
לא “הביתה” ולא “הבית” שבדירות שכורות בתל אביב אלא באמת, לבית האמיתי, זה שבשכונה בפתח תקווה.
טרמינל 3, נמל התעופה בן גוריון, אזור היוצאים. עמדתי בכניסה, עם עיניים שמסרבות להסתיר דמעות. היה לי מספיק כסף לשלם על כל המזוודות. לא היה לי שניה לנסח מה אני באמת מרגישה.
ידעתי אמא מחכה לי.
לא ידעתי אם תרצה לפגוש את האישה שתחזור ממני.
פרק 1: יום ההבטחה
שמונה שנים אחורה אותו טרמינל, אותה נסיעה, אבל אני בחורה אחרת.
הייתי בת עשרים ושלוש. בתיק דרכון ישראלי, אשרת עבודה בקנדה, אלפיים חמש מאות שקלים והבטחה לעצמי לגעת בחלום.
אמא עמדה מולי, עיניה מתכווצות בין גאווה לחשש.
“שנתיים, אמא. אני רק הולכת לעבוד, ואחזור. אביא כסף לעזור מבטיחה”.
אמא חיבקה אותי, חיבוק ארוך, מדי ארוך. ריח קמח, נפתלי הסיגריות, פשטות של בית.
“אל תשכחי אותי, סיון” היא לחשה.
“אי אפשר לשכוח, אמא”, ניסיתי לצחוק, להאמין.
פרק 2: השנה הראשונה אדרנלין
טורונטו קיבלה אותי בקור שלא הכרתי.
גרתי עם ארבע ישראלים שניים מחדרה, אחת מרמת גן, בחור מחיפה. רק שניים בחדר, בדירה קטנה שעלתה אלפיים שקל כל אחד.
עבדתי בבית קפה תמורת עשרה שקלים לשעה + טיפים. שני משמרות ביום, מנקה שולחנות, מגישה הפוך, מתרגלת לחיוכים זרים.
בערב, נשפכתי למיטה, מתקשרת לאמא:
“מה שלומך?”
“טוב, אמא. עובדת קשה.”
“את לא קפואה?”
“מצטמררת.”
“תלבשי את הסוודר שלי, זה עם הכפתורים.”
הייתי לובשת, מרגישה חיבוק דרך האוקיינוס.
את השכר הראשון שלחתי שבע מאות שקלים במוניטורינג של בנק הדואר.
אמא משיבה: “תודה ילדה שלי. שילמתי חשבון חשמל וקניתי תרופות. שמרי על עצמך”.
כולם שם אמרו לי:
“אל תשלחי לארץ, תחסכי לחשבון שלך.”
אבל אמא הייתה צריכה כסף כאן ועכשיו.
בשנה שלחתי לה עשר אלף שקל.
למדתי אנגלית מצוין.
כששמעתי את עצמי מדברת פתאום בלי מבטא, בת גאווה מעורבת בפחד.
פרק 3: השנה השנייה עומר
עומר הגיע לקפה יום אחר יום, 147 משמרות ספרתי, בלי לדעת למה.
הוא היה כפול מגילי, גרוש, עם ילדה בת תשע בתל אביב. עבד ב־הייטק, מתכנת מצליח ששוטה אספרסו כפול עם שוקולית תמיד.
יום אחד:
“מה שלומך?” שואל במבטא ישראלי מצחיק באנגלית.
“חיה, משתדלת”, עניתי, במין אנגלית שעדיין לא שלי.
“מזמינה אותך לקפה לא פה?” חייך.
שנתיים של עבודה, עשרים אלף שקל חסכונות, וחלום כבר מוכה מציאות.
הטיפים היו חמישים שקל משמרות ביום. בלילות ניקיתי משרדים, בסופ”ש בייביסיטר.
עומר הביא הצעה לנשום לא רק לשרוד.
פרק 4: השנה השלישית הבגידה הראשונה
על עומר סיפרתי לאמא שלושה חודשים אחרי שהתחלנו להיות. ידעתי למה.
“את יוצאת עם ישראלי?”
“כן, אמא. גרוש, עם ילדה.”
שתיקה ארוכה.
“איך קוראים לו?”
“עומר”.
“יש לו משפחה?”
“יש ילדה, מאשתו לשעבר. בת תשע.”
ושוב שתיקה.
הקשבתי לנשימתה, מרוחקת, מרגישה איך היא מפענחת לאט כל פרט.
“סיון, אני מתחננת, אל תשכחי מי את.”
“לא שוכחת, אמא.”
“מי את” הייתה אמורה להיות “את ישראלית”.
המקום היה כבר קפוא מצידו השני של המכסה.
ביליתי יותר זמן עם עומר, הפסקתי עם הניקיון בלילות. שעות בבית קפה פחתו, בייביסיטר רק לפעמים.
במרץ, שלחתי שלושת אלפים שקל לאמא וביקשתי סליחה שאני לא מדברת הרבה.
פרק 5: השנה הרביעית חתונה
הצעת הנישואין הייתה בחנוכה.
עניתי “כן” חצי בין אפר העבר לברק העתיד.
לאמא סיפרתי שבועיים אחרי.
“אני מתחתנת, אמא.”
“מתי?”
“בעוד חודשיים, בעמק הסיליקון. עומר רוצה חתונה פה.”
“איך אגיע? אין לי כסף לטוס”.
“אני יודעת, אמא. סליחה”.
הייתי אמורה להרגיש אשמה. דווקא הרגשתי הקלה.
דמיינתי אותה לבד על המיטה שלנו מהעבר, בוכה בשקט מתוך הבנה עמוקה.
החתונה הייתה מפוארת 220 אורחים, חברים של עומר, אנשי הייטק, נשים בחליפות.
דודה שלי, שבקושי הכרתי, שלחה טוסטר “שתעשי חלות למשפחה”.
שמלה לבנה שעלתה יותר מחודשיים שכר של אמא.
באיזשהו שלב צילומים, הבנתי ההבטחה לגמור בשנתיים ולחזור נשברה.
פרק 6: השנים החמישית-שמינית ילדות ישראלית-קנדית
יונה נולדה בתחילת מאי.
לידה קשה, דיכאון ארוך ומר ביטוח חסר, הכל עלה לנו שמונים אלף שקל. עומר שילם בכרטיס אשראי.
שלחתי לאמא תמונה “הנכדה שלך”.
היא שאלה:
“איך קראת לה?”
“יונה”.
ידעתי שהיא הלכה לבדוק את שם, תוהה למה לא רחל כמו סבתא, או רות כמו הדודה.
שלחתי לאמא 800 שקל כל חודש “עבורך, לנכדה”.
ביקשה ממנה לשלוח מתנות לילדה, שתשמור לה “למחר”.
קיבלתי כמה חבילות: סידורי פרחים, משחקי עץ מצופים, ספרי ילדים בעברית.
יונה לא הבינה עברית. דיברה אנגלית וקצת צרפתית המטפלת הצרפתיה לימדה אותה.
כשאמא ביקשה “תלמדי אותה לקרוא בעברית”, הצלחתי להוציא רק מילה “סבתא”, “אני אוהבת אותך”.
יונה שכחה/שכחה במהירות.
עברו ארבע שנים: בית עם גינה בפרבר, מאזדה בצבע כסף, יונה בגן פרטי, חופשות מדי שנה לחוף ימה של מונטריאול.
ביום הולדתה של יונה, אמא תמיד התקשרה.
לעיתים הייתי במסיבה אצל שכנים יין ביד ושיחה על השקעות נדל”ן.
“שלום אמא, מה נשמע?”
“טוב, סיון. אני רוצה לראות את הנכדה”.
“יונה משחקת עם ילדים. אראה לה תמונה שלך מחר”.
“סיון”, התחילה לומר, אבל נפרדה. “אוהבת”.
“אוהבת גם אני, אמא. מדברת בהמשך”.
פרק 7: השנה השמינית התקף לב
אמא הייתה בת 67.
התקף לב באמצע יום רגיל בסופר, ליד הלחם האהוב עליה.
אחי התקשר:
“מאושפזת. תבואי בדחיפות”.
לקחתי חופשה מהעבודה עכשיו כבר הייתי מנהלת פרויקטים.
קניתי כרטיס טיסה מהיר.
הגעתי ישר לבית החולים.
אמא הייתה שם, מחוברת לצינורות עם עיניים שמביטות בחלון.
“סיון, הגעת”, בכתה.
נשקתי לה ולא הכרתי אותה.
שערה מלבין, קמטים עמוקים, עיניים כבויות.
“אמא, מה שלומך?”
“מה יהיה, ילדה, הלב ישן”
שלושה ימים ישבתי לידה.
אחר כך, שוחררה אחי לקח אותנו הביתה, לדירה שאני מממנת.
בדירה ריח ניקיון ועצב.
על הקיר תמונות ילדות שלי.
בלוח שנה יונה בת שש, חייכנית מנופפת מחוף אחר.
“גדלה”, אמרה אמא, מביטה בתמונה.
“כן, אמא”.
“לא ראיתי אותה אף פעם”.
לא היה לי מה להשיב.
שמונה ימים ביליתי בדירה. אמא הראתה לי מגירת מכתבים ששלחתי לה בשנה הראשונה עלוית, אלבומים.
ביקשה לבשל “אותן מנות” מרק עוף, פתיתים, קציצות.
ניסיתי, אבל מרק יצא תפל.
היא צחקה ודמעה.
“שכחת את המתכון שלי”, אמרה.
זו לא הייתה הערה למרק זו הייתה לכל החיים.
פרק 8: החזרה
חזרתי לעמק הסיליקון.
“מה שלום אמא?” שאל עומר.
“חיה. עייפה. ישנה”.
“טוב”, המשיך ישר למיילים.
שכבתי בלילה, מביטה מהחלון אל אור העיר הרחוקה, חושבת על הבית בפתח תקווה אור קטן שמגיח מאהיל ישן, מגרש משחקים, מטבח דל מסודר תמיד.
החלפתי למשרה בכירה יותר. עומר קודם. יונה עלתה לכיתה א’ בבית ספר יוקרתי.
אמא התקשרה פחות ופחות. חגים, תאריכים חשובים.
“מה שלומך, אמא?”
“טוב, ילדה, אין חובות, כבר לא חייבת לי כלום”.
השקר בינינו נעשה גס.
פרק 9: חזרה אמיתית
הפעם לא הודעתי לאף אחד. לא אמא, לא אחי.
פשוט הזמנתי כרטיס וטסתי.
בשדה, חייגתי:
“אמא?”
“סיון? איפה את?”
“בשדה בארץ”.
“בואי אלי, ילדה”, נשמע הקול שלה.
הדרך ארכה 40 דקות. צפיתי מהחלון איך העיר משתנה גגות אדומים, קירות ישנים, עצים דקים.
ירדתי מהמונית, נפעמת מהבית שעליו שילמתי שנים.
אמא חיכתה בכניסה, הרבה יותר קטנה ממה שזכרתי.
“שלום אמא”, לחשתי.
“ילדה שלי, את פה!” רצה אלי, חיבוק נשבר מתוכנו.
ישבנו יחד במטבח. על השולחן מרק עוף ופתיתים, קציצות כל מה שביקשתי פעם.
“ידעתי שתבואי”, אמרה אמא.
“איך ידעת?”
“אני אמא. אני מרגישה הכל”.
היה שקט.
“אמא”
“אני יודעת, סיון”, קטעה. “את לא אותה ילדה. את כבר קנדית”.
פרצתי בבכי.
“לא רציתי”
“אני לא כועסת פשוט איבדתי אותך.”
בשבילה זה הספיק, ואצלי קרס משהו עתיק.
אפילוג: ההבטחה שלא קוימה
הפעם נשארתי שבועיים.
היא ניסתה ללמד אותי שוב לרקום, הראתה מתכונים.
צפינו בסרטים ישראלים שלא ראיתי שנים.
ביום האחרון שאלתי:
“אמא, לחזור ארצה אפשר בכלל?”
הביטה בי ארוכות.
“תמיד תוכלי, אבל אני לא בטוחה שתוכלי לחזור באמת הביתה”.
כאב שנחרת אפשר, אבל אי אפשר.
כשחזרתי לסן פרנסיסקו, עומר שאל לאן נעלמתי.
“אצל אמא”.
“מה שלומה?”
“מתבגרת”.
הנהנתי והתיישבתי מול החלון הרחב, בוהה בים הכחול, נזכרת בפינה קטנה שבבית של אמא, שמשקיף על קיר אפור וקטע שמיים עלוב.
שמונה שנים לפני שדמיינתי חלום ישראלי-קנדי, ולבסוף גיליתי חלום המהגרים הוא לפעמים רק התרוקנות איטית מאהבה לבית.
ומאז שום חזרה לא באמת שלמה.
