תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך בסיפור על סבתא של בעלי, זל. הוא היה מבלה אצלה את כל הקיץ מאז שהיה ילד קטן. זה לא הפריע לה בכלל להפך, היא ממש אהבה את זה. אז, בזמנים ההם, הייתה לה עסק עצמאי משלה. הכל היא ניהלה לבד, בלי עזרה: הייתה מלקטת ומוכרת עשבי מרפא לבתי מרקחת מכל תל אביב. הוא לא זוכר בדיוק איך הכל עבד, אבל אומר שביחס לאנשים באותם ימים, היא הרוויחה לא מעט שקלים.
סבתא שלו הייתה אישה עם אופי מיוחד, את מבינה? אין לתאר כמה היא אהבה אותו. כל מה שקשור לאוכל בלי עין הרע, לא היה חסר לו כלום, תמיד קנתה במיטב כספה. אבל, כל פנייה אפילו לטיפה קטנה של פינוקים כסף לפלאפל, לתחנה של גלידה בגינת העצמאות בחיים לא הסכימה לתת. המשפחה תמיד חשבה שהיא חוסכת למשהו, למטרה מסוימת.
והיה לה בבית ארונות עץ ענקיים כאלה, עמוסים במאות מגירות מדויקות, והכל נעול עם מפתח. בעלי, כשהיה ילד, נורא הסתקרן לדעת מה יש שם בפנים, אבל היא תמיד השיבה: זה לעסק שלי, חמוד. ככה זה היה.
עברו השנים, הכל השתנה. פתאום כולם פותחים עסקים, והתחרות הפכה מטורפת. בסוף, היא הפסיקה עם העסק והתחילה לעבוד כמטפלת רוחנית. היא עזרה לאנשים, עשתה טיפולים ולא דרשה שקל. דווקא אנשים מאוד עשירים היו באים אליה, אבל היא בכלל לא הייתה לוקחת כסף.
כשהיינו מבקרים אותה בבית בבת ים, אחרי שהזדקנה, קשה לתאר איך חיה בעניות בגדים ישנים, בית עם שקט כזה של פעם, אוכל דל ביותר. היינו מביאים לה סלטים או קובה ואפילו חלה חמה, והיא תמיד דחתה בנימוס: לא צריך לְפַנֵּק אותי. אני רגילה לזה.
כשהיא נפטרה, הורישה לבעלי את הדירה. באנו לסדר את העניינים, ותקשיבי בסלון, במזווה, גילינו הרים של אוכל: קופסאות שימורים, בורקסים ארוזים, שוקולדים הכל פג תוקף מזמן. התברר שכל הלקוחות האלו, מתוך הכרת תודה, היו מביאים לה מטעמים והיא? אפילו לא נגעה בהם.
אבל החלק הכי מפתיע? כשפתחנו את הארונות הסגורים ההם שלה גילינו אוצרות: מלאי מטורף של תכשיטים ישנים, תיבות עם שמלות ערב של האייטיז, עשרות חפצי נוי שהיו פעם אופנה, הכל כמו מוזיאון מהניינטיז. ממש מחסן של רטרו.
למה היא שמרה כסף ברהיטים ודברים שילכו וייאבדו מהערך שלהם? באמת שאני לא מצליחה להבין את סבתא תמר שלנו איזה אשה מוזרה ויחידה הייתה.
