שמי דן, ואמא שלי, דבורה, כבר בת 89. לפני שנתיים עברה להתגורר איתי, ומאז הבית שלנו מתנהל לפי הקצב השקט, אך המאורגן מאוד, שלה. בכל בוקר, בערך בשבע וחצי, אני שומע איך היא קמה מהמיטה ומדברת בעדינות עם החתול הזקן שלנו, שמש בן 23. היא מאכילה אותו באהבה כאילו היה תינוק קטן.
לאחר מכן, אמא מכינה לעצמה ארוחת בוקר, יוצאת למרפסת, מתיישבת עם כוס קפה, ופשוט נותנת לעצמה רגע להתעורר בשקט. כשהיא כבר לגמרי ערה, היא לוקחת את הסמרטוט “כדי לא להחליד,” כמו שהיא אומרת ומנקה את כל הבית, כמעט 240 מטרים רבועים. אם מתחשק לה, היא גם מבשלת משהו או מסדרת את המטבח, ולעיתים עושה כמה תרגילים פשוטים.
אחרי הצהריים יש לה זמן לעצמה: טיפוח עור ושיער, טקסים יומיומיים קטנים שמשתנים יום אחד מסאז’, יום אחד קרם פנים, תמיד משהו אחר. לפעמים היא פותחת את הארון הענק שלה ומתחילה למיין בגדים מה לתת לי, מה לתרום, ומה להעלות למכירה ביד2. אני צוחק אליה:
“אמא, עם כל הדברים האלה יכולת להשקיע ולקנות דירה ברמת אביב!”
היא רק צוחקת בחיוך:
“אני אוהבת את הדברים שלי. בסוף הכל יהיה שלך לאחותך אין טעם בכל מקרה.”
להנאתנו, כמעט חמש פעמים בשבוע אנחנו הולכים יחד לטייל בפארק הירקון, עושים יחד חמישה קילומטרים כל פעם. פעם בחודש היא נפגשת עם חברות מהשכונה. היא חובבת ספרים מושבעת, וקוראת לאט אבל בביטחון את כל הספרייה שלי. כל יום היא מתקשרת לאחותה הגדולה, רות, שכבר בת 91 ורות באה אלינו פעמיים בשנה.
חוץ מהחתול שלה, אהבתה הגדולה היא הטאבלט שקניתי לה ליום המשפחה. היא קוראת על סופרים ומוזיקאים שהיא אוהבת, שומעת חדשות מעודכנות, רואה באלטים, אופרות וקונצרטים. לפעמים, כבר מאוחר בלילה, אני שומע מהחדר שלה:
“אני באמת צריך ללכת לישון אבל מישהו שם לי את פבארוטי ביוטיוב!”
אמא ואחותה באמת כאילו זכו בלוטו של הגנים. הצילום ששמרתי צילמתי אותה לפני שנתיים בטיסה, והיא לבושה במיוחד לדרך.
“הו, אני נראית נורא בתמונה הזו,” היא אומרת תמיד.
ואני, כמו תמיד, עונה לה:
“אמא, בגיל שלך רוב האנשים בכלל לא נראים ככה ולא חיים ככה.”
אחרי שחייתי עם אמא זמן מה, הבנתי שאני רוצה להיות בדיוק כמוה. האישה הזו גורמת לי להמשיך הלאה ולהעריך כל יום בחיים.
הלקח שלמדתי הוא שלהעריך רגעים קטנים ושגרתיים זו המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לעצמך.
