אחי גדול ממני בשש שנים. לפני שלוש שנים הוא התחתן והחליט לעבור לגור בדירה של אשתו במקום לגור עם ההורים שלנו. בגלל מחירי השכירות הגבוהים בתל אביב, זו הייתה עבורם האפשרות הכי סבירה. אני כבר נשוי שש שנים, ויש לנו שני ילדים בן בן שש ובת בת ארבע. אשתי ירושלית במקור, אז החלטנו לגור בירושלים. שנינו עובדים, כך שיכולנו להרשות לעצמנו לקנות דירת שלושה חדרים במשכנתא.
לא מזמן קיבלתי מאמא הודעה, שאחי ומשפחתו מגיעים לביקור לשבוע, ומצפים שאתארח ואארח אותם אצלי בדירה. אמנם שמחתי מאוד לראות את אחי אחרי כל כך הרבה זמן, אבל אין לי אפשרות לארח אותם ללינה הרי אנחנו ארבעה נפשות שגרים בדירה קטנה של חדר וחצי.
נפגשנו בתחנה המרכזית, ובילינו יום שלם בסיור בעיר. ההורים שוב העלו את הבקשה שאארח את אחי, את אשתו ואת הבן שלהם, כי לשכור דירה או חדר במרכז העיר פשוט יקר מאוד. לצערי, לא יכולתי להסכים לכך. בארוחת הערב הצעתי שנמצא עבורם חדר במלון, אבל אחי מיד התנגד והתעקש לישון אצלנו.
ניסיתי להציע חלופות אולי נבדוק אכסניה או דירת Airbnb אצל חברים, אבל כולם סירבו. היה ברור לי שהם רוצים להישאר אצלנו הרי כך לא ישלמו על לינה ואוכל… אני מבין את החישוב, אבל גם לי יש גבול. לדעתי, מותר לי לסרב. קודם כל טובת משפחתי, לילדים שלי ולאשתי מגיע תנאי מגורים נורמליים. הרי אף אחד לא חייב לשכן אף אחד.
«הבאנו אותו הביתה, כדי שיוכל להיפרד בשלום».
תשמע, אני בן 46, מהנדס בניין כזה כבר כמעט עשרים שנה
קופסה עם הבטחות שנעלמו מאז תקופה מסוימת, יעל החלה לחשוד
Me despidieron por reparar gratis el coche de una anciana.
Viajé hasta otra ciudad, en otro país, para ver a mi
«לקחנו אותו הביתה, כדי שיוכל ללכת בשלום.» ככה היה כתוב
התחתנתי עם אישה שכבר הייתה לה תינוקת. שמונה־עשרה שנים