לקחנו אותו הביתה, כדי שיוכל לעזוב בשלווה – כך היה כתוב בתיק מהעמותה, באותיות ענק וחותמת: טיפול פליאט…

«לקחנו אותו הביתה, כדי שיוכל ללכת בשלום.»
ככה היה כתוב בניירת מהעמותה. בגופן ענק, עם חותמת:
סיוע פליאטיבי.
שלושה שבועות אחר כך, הגולדן רטריבר הזקן הזה גרר במסדרון קיפוד פרוותי כאילו זו המדליה הראשונה בחייו.
ופתאום הבנו למה עד לא מזמן הוא “כמעט לא קם.”
כשהתקשרו מהכלבייה העירונית, אמרו את זה ממש קצר:
הוא כלב מבוגר. צריך אנשים שסתם יהיו איתו, ושיתייחסו אליו בעדינות.
אני ואשתי בקושי היינו צריכים לנהל שיחה.
היה לנו מקום בבית.
היה לנו זמן בלב.
והשתיקה ששררה אצלנו כבר הייתה יותר מדי.
קראו לו יהושוע.
חמש־עשרה שנה. גולדן רטריבר עם חוטם שנראה כאילו נטבל באבקת סוכר.
מבט כבוי. הליכה זהירה ואטית. ירכיים עייפות.
בתיק שלו היה כתוב, יבש ובבירוקרטיות: “סיוע פליאטיבי.”
הבעלים הקודמים פשוט השאירו אותו, כי הוא היה “עייף” ו”כמעט לא מתאמץ לקום.”
תיאורים מנומסים.
קרים.
כאילו דיברו על מכונת כביסה ולא על נשמה חיה.
ואנחנו? התכוננו כמו שמתכוננים להיפרד.
פרשנו שטיחים כדי שלא יחליק על הרצפה הדקה.
הנחנו לו מזרן נמוך ורך.
בערב עמעמנו אורות, לא הדלקנו חדשות, אפילו קפה התחלתי להכין בשקט פתאום נדמה שכל רחש קטן עלול להכביד עליו.
רק רצינו לתת לו חיבוק חמים, מקום שקט,
פינה אחת שבה העייפות שלו תוכל להניח את הראש.
לכמה זמן שישאר.
אבל יהושוע בכלל לא התכוון להרים ידיים.
שבוע ראשון. רוב הזמן הוא ישן.
זה לא היה תנומה קלילה, אלא שינה עמוקה כמו מישהו שסוף־סוף קלט, שהוא לא צריך להיות בכוננות תמידית.
פה ושם פתח עין, בדק שאנחנו כאן, וחזר לישון.
כאילו אמר: “אני לא זז. אבל אני רואה אתכם.”
שבוע שני. משהו זז.
בוקר אחד גרר את עצמו לאט אחרי העקבות שלי אל המטבח.
שניים-שלושה צעדים עצירה.
עוד שלושה עוד עצירה.
ברגע שהרמתי את הקערה, הזנב שלו רעד טיפה.
לא זנבות של גורים אמיתי כזה.
הוא כנראה קלט: זה לא אירוח.
זה לא זמני.
זה בית.
שבוע שלישי. התעורר הכלב שהיה פעם.
בפינת הסלון עמד סל צעצועים ישנים של הילדים.
יהושוע תקע שם את הראש והוציא קיפוד מבד חבוט, חצי קרוע, עם אוזן נפולה.
לא חדש.
לא יפה.
אבל יהושוע לקח אותו בעדינות, בפה זהיר ומקצועי כפי שרק גולדנים יודעים
והפסיק לשחרר.
באותו רגע נגמר “הכלב שגוסס”.
ההוא ש”כמעט לא קם”, התחיל להסתובב בבית. לאט כן.
אבל הולך.
עושה סיבוב במסדרון עם קיפוד בשיניים, הזנב מכה בדלתות
כאילו זה עתה גרף את הגביע בתחרות בשוק הכרמל.
זה ש”ישן כל היום” התחיל להעיר אותנו בשש בבוקר.
אף לח.
קיפוד בפה.
לא נובח. לא דורש.
רק: “אני כאן. אני רעב. ואולי… אני בקטע לעוד יום אחד.”
בערב מסתלסל על המזרן, הקיפוד צמוד לסנטר.
ואם אני קם פותח עין.
לא מפחד.
רק לבדוק שאנחנו פה.
ופתאום נחתה עליי אמת פשוטה וכמעט כואבת:
יהושוע לא מת מרוב זקנה.
הוא התרסק מהעזיבה.
הוא התעייף מלשכב לבד על רצפה קרה.
התעייף מלקרוא ואף אחד לא שומע.
התעייף מלהרגיש כמו עוד חפץ שנשכח.
לפעמים כלב מפסיק לקום לא כי הוא לא מסוגל,
אלא כי כבר אין לו בשביל מה.
היום יהושוע עדיין עם חמש־עשרה.
ומרגיש “בסדר” במובנים המעט קומיים, המקולקלים ברוך,
של זקנים שמסכימים שוב לחיות.
הוא גונב פיתות מהשולחן.
עושה “זומים” איטיים במרפסת: שני סיבובים סטופ,
מרוצה כאילו השלים חצי מרתון בתל אביב.
והקיפוד הזה ישן, מלא כתמים, עלוב הוא איתו בכל פינה.
היינו אמורים להיות ליווי רגעי בלבד.
אלה שמלווים אותו בשביל האחרון.
נכשלנו בתפקיד הזה.
אבל הצלחנו במשהו חשוב פי כמה:
הקשבנו לכלב זקן שממש רצה סיבה להישאר.
והוא, בלי להגיד אפילו מילה אחת, לימד אותנו:
לפעמים אהבה לא באה להקל על הפרידה.
לפעמים היא מתחילה הכל מחדש. מאז, בכל בוקר אנחנו יוצאים לטיול קצר יהושוע, הקיפוד ואני. השמש עולה לאט, העיר מתמתחת, וגולדן רטריבר אחד מזדקן הולך בגאווה, כאילו העולם כולו סוף סוף שם לב שהוא כאן.
לפעמים עובר שכן ומחייך, לפעמים עובר יום גשום ויהושוע רק מצמיד אלינו את הראש, מרשה לעצמו להיות רגע קטן של אושר שקט.
ואנחנו מבינים, אולי לראשונה, כמה לפעמים לא צריך להציל רק להיות. להיות שם.
והנה, בזכות כלב זקן וקיפוד מרופט, גם אצלנו נפתחו הדלתות.
לעוף לא חזר לו לכפות, והשעון מתקתק כרגיל, אבל עכשיו יודעים
אהבה לא תמיד מאריכה חיים;
לפעמים היא פשוט נותנת להם סיבה להמשיך קצת הלאה.