אחרי שנים שבהן הייתי הבת הנוחה, ערב משפחתי אחד גרם לי להרגיש מיותרת. אחותי תמיד הייתה המועדפת על אמא…

לאחר שנים בהן הייתי הבת הנוחה, ערב משפחתי אחד גרם לי להרגיש מיותרת.
אחותי תמיד הייתה הבת המועדפת על אימי.
אני הייתי השקטה, ההגיונית, זו שלא עושה בעיות.
כשאבי הלך לעולמו, נשארתי עם אימא.
אחותי כבר גרה עם בעלה והייתה מגיעה רק בשבתות.
אני שילמתי את החשבונות, הלכתי למכולת, סחבתי גז לחימום בחורף.
אחרי העבודה עברתי בדירת אימי, פתחתי עם המפתח השמור, ואווררתי את החדרים.
אימא אמרה שהיא מסתדרת לבד, אך לא דחתה אף פעם את עזרתי.
אחותי טענה שאני החזקה.
בחודש שעבר, אימא החליטה להזמין את המשפחה לארוחת ערב.
זה היה שבת, השולחן היה ערוך עם מפה לבנה ששמרה עשרות שנים.
אחותי ובעלה הגיעו עם עוגה ענקית.
אימא חייכה עוד מהדלת.
אני הבאתי סלט ולחם.
אף אחד לא התייחס במיוחד.
במהלך הארוחה, אימא החלה לדבר על העתיד.
אמרה שצריך לחשוב על הדירה כדי למנוע מריבות בעתיד.
אחותי הנהנה ברצינות.
אני חתכתי עגבניות בצלחת שלי.
אימא הודיעה שהחליטה שהדירה תעבור לאחותי.
הסיבה הייתה שלאחותי יש ילד והיא זקוקה יותר.
באותו רגע, בעלה של אחותי הניח יד על כתפה.
אחותי הרכינה את ראשה, כאילו לא נעים לה.
אני נשארתי עם הסכין באוויר.
לא ציפיתי לפרס, אבל ציפיתי לפחות לשיחה.
שאלתי בשקט למה אימא לא דיברה איתי מראש.
אימא אמרה שאין טעם, כי אני תמיד מבינה.
המילים האלו פגעו בי יותר מההחלטה עצמה.
להיות מבינה אומר להיות בלתי נראית?
אימא המשיכה להסביר שאני עצמאית, יש לי עבודה, אסתדר.
אחותי הייתה בשקט.
הארוחה המשיכה כאילו כלום לא קרה.
שמעתי את השעון בסלון מתקתק.
כשכולם הלכו, נשארתי לשטוף את הכלים.
אימא ישבה ליד החלון.
שאלתי אותה אם חשבה פעם שגם אני זקוקה לביטחון.
אימא נאנחה ואמרה שאני החזקה, וחזקים לא מבקשים.
אז הבנתי שכל השנים הייתי נוחה.
לא טובה, לא אהובה, רק נוחה.
למחרת, לא עברתי בדירה של אימי.
הטלפון צלצל פעמיים.
אימא שאלה אם אני בסדר.
אמרתי שאני בסדר, אבל מעכשיו לא אוכל להגיע כל יום.
אימא שתקה.
אחותי התקשרה מאוחר יותר ואמרה שלא כדאי לי לכעוס.
אני לא כועסת.
אני עייפה.
שנים אני דואגת לצרכים של אחרים לפני שלי.
שנים שומעת שאסתדר.
כעת אני חוזרת לדירת שלי, משאירה את הכלים בכיור אם אני עייפה.
קונה לי פרחים בלי סיבה.
כשאימא צריכה משהו, אני שואלת את אחותי אם היא יכולה לעזור.
לפעמים אחותי אומרת שהיא עסוקה.
אז אני מבינה שהמשקל לא היה משפחתי, אלא מחולק.
ושאני בחרתי לשאת אותו לבד.
לא ניתקתי קשרים עם אימי.
פשוט הפסקתי להיות זמינה מתוך הרגל.
אימא התחילה לדבר איתי בכבוד.
אחותי מציעה לעזור יותר.
לא יודעת אם זה ישנה את ההחלטה לגבי הדירה.
אבל זה שינה אותי.
הבנתי שלהיות חזקה לא אומר להיות ללא קול.
ושלפעמים, כשכולם מסתמכים עליך, צריך פשוט להתרחק כדי שיבינו מה ערכך.
האם זה בסדר לשים גבולות גם מול אימא, גם אם זה מאכזב? כן. כי רק כשאתה מכבד את עצמך, לומדים לכבד אותך.