החלק הכי קשה בהתבגרות הוא לראות את אמא שלך מזדקנת.
כמה פעמים אנחנו מתלוננים עליה
שהיא מדברת יותר מדי, מתערבת בכל דבר, דורשת יותר ממה שנראה לנו סביר.
שהיא תמיד שם, דואגת לדברים שבעינינו הם ממש שטויות.
אבל הלב של אמא אף פעם לא מפסיק לשמור על הילדים שלה.
היא אוהבת כל כך חזק, שלפעמים היא מתבלבלת בין אהבה לבין הצורך לשאת הכל.
היא סופגת צעקות, מצבי רוח רעים, דחייה
ואפילו אז היא עומדת לצד אלה שפוגעים בה הכי הרבה.
יש אמהות שבולעות שתיקות מתוך אהבה, מסתירות כאבים שמפרקים את הנשמה.
ובזמן שהחיים של כולם ממשיכים הלאה, היא מזדקנת בשקט עם לב כבד ממשקל של אחרים.
אבל כשהיא כבר איננה
אז מגיעים הפרחים הכי יפים.
אז מזמינים את הנגנים הכי טובים.
אז בוכות הדמעות, ואין כבר יד שמלטפת ומנחמת.
ואז השאלה לא עוזבת
למה אנחנו מחכים לרגע האחרון בשביל לתת הכל?
למה לא להעריך אותה כל עוד היא כאן?
אל תחכה עד שאמא שלך תלך, כדי להבין שהיא נתנה לך את כל חייה.
אהוב אותה היום.
הקשב לה היום.
חבק אותה היום.
כי להתבגר זה כואב אבל לראות אותה מזדקנת בלי אהבה כואב הרבה יותר.
בסוף היום, אני לומד שצריך לומר לאמא שלי “תודה” עכשיו, לא אחר כך. כי הלב שלה הוא הבית שלי לנצח.
